מתהפכים - מהפכות בשדה הראייה \סיון הדס אדמוני.

 משל מערת אפלטון מדגים תמיד כיצד פועלת "תודעת הצללים " הקולקטיבית ,הפעם נשקיף מנקודת המבט של "מעצבי הצלליות " הקולקטביות . התקשורת "מספרת הסיפורם "  החדשה , מדורת השבט החדשה , מספרת המציאות תמונה אחר תמונה תובעת בעיקביות את מעמדה כהיתרחשות עצמה - זה לא קורה בעירק ,לא במיצריים ,לא בפתח דלתנו ובטח לא בתוך ביתנו אנו  - זה קורה סביב שולחן הפרשנים , בדסק החדשות ובבית האח הגדול  . זה קורה בעמוד הראשי הרגשני , הצעקני , הבכייני , המבחיל והמבהיל.שמרוב תמונה ובשל סערת הרגשות בה הוא תמיד  נתון שכח את הטקסט באיזה מקום מרתפי . ובחיפזונו הביא רק אסוציאציות של כותרת .
סוזן סווטאג - במערת אפלטון- עיון במאמר
  במאמרה במערת אפלטון סוזן סווטאג מתארת את האנושות עדיין היושבת במערת אפלטון , אותה מערה ממנה ניתן לצפות רק בצלליות של המציאות , אך טוענת כי בעיקבות הצילום "הרגלי הצפייה " שלנו במציאות השתנו ופיתחנו "אתיקה " של ראייה . מוסכמות נלמדות לגבי מה ראוי להתבוננן בו ובמה מותר לנו להתבונן . כמו כן  היא טוענת שבעזרת הצילום חש האדם באשליה כי הוא מכיל במוחו את העולם .
סוזן זווטאנג סוקרת את כוחו של הצילום במיוחס לו יחס דמוי ידע , ובהתייחסותנו אליו כאל הוכחה שאין לערער אליה , לא כתיאור של העולם( ככל צורה אחרת של אומנות ) אלא כחלק ממנו .התצלום עונה על הצורך האנושי בחוויה ומעדן צורך זה לאיסוף " צללים של חוויות " . המשפחה המורחבת מתקיימת באלבום המשפחתי יותר מאשר בקשרים בפועל . חווית התיירות גם היא אינה נחוות במלואה אלא הופכת לחויית איסוף חוייות בעוד המצלמה עומדת בין המטייל לעולם .
כל אלה ועוד מקנים לתצלום כוח כמעט מאגי או כפי שמנוסח במאמר: "המגיה המפוקפקת שנושאת עמה תמונה בתצלום " את הכוח הזה מצליחה סוזן זוטאנג לפרוט ולחשוף בטענה כי צילומים מהווים פרשנות של העולם ממש כציורים ואיורים . גם מאחורי התצלום עומד אדם המעצב במבטו את את התוצר הסופי . בעוד היא סוקרת את העמדות השונות בהם נמצא האדם מעצם אחיזתו במצלמה – אי התערבות , מציצנות , עליונות , חרדה , תוקפנות .בחירה , עיצוב, בעלות , ועוד
היא דנה בהשלכות החברתיות מוסריות ומדגישה כי אין בכוחו של תצלום של תופעה או אירוע לשנות עמדה חברתית טרם זו נקראה בשמה – כלומר התצלום יהווה חיזוק לתהליך של זיהוי התופעה .תמונות של מיני הסבל מזעזעות אותנו כל עוד הן מציגות דבר מה יחסית חדש והופכות לאמצעי לסיפוק ההתמכרות הפורנוגרפית שלנו בעבור הזמן .כפי שהתחושות מתעוררות נשחקת וקופאות לאחר צפיה חוזרת בתצלומים .
מבחינה חברתית התצלום הופך לתזונה מצפונית ובאותה העת למטשטש מצפוני .
אנו כחברה ממשיכים לצרוך דימויים של מציאות הפונים אל חושינו הקדומים ובכך חושבים לספק את הרצון לאשר את המציאות אך בבה בעת מאבדים איתה את הקשר .

סדאם חוסיין , עירק 2003, מתוך "הארץ "

 איך זה עובד?
התצלום העיתונאי בעזרתו בחרתי להדגים " הוא צילומו של סדאם חוסיין לאחר שנתפס ביידי הצבא האמריקאי ( עירק , דצמבר 2003)) – דמותו של סדאם חוסיין במהלך בדיקה אותה מבצע רופא צבאי .
עדות –"דבר מה ששמענו עליו אך אנו מפקפקים באמיתותו נראה מוכח בשעה שמראים נו את תצלומו" (מערת אפלטון ע"מ 8) בתקופה בה פורסמה התמונה הדבר שימש כעדות חד משמעית ללכידתו של סדאם חוסיין , המסר נשלח לציבור ונועד להסיר ספק מליבו לגבי המתרחש בעירק . משפחות אמריקאיות ששלחו את בניהם לעירק , הציבור העירקי המדוכא, תומכיו של סדאם חוסיין , מנהיגים אחרים למען ייראו במקרה ותהו על חשיבות היחסים שלהם עם ארצות הברית , כל אלה יודעים - כך יעשה לאיש שאמריקה חפצה בהדחתו . אם בעידן הזה של צילומים מהשטח ודיווחים שוטפים נוצר בילבול בשל עומס המידע , תאוריות קונספירציה  ושמועות : תמונה זו היא הוכחה חותכת לניצחונה של אר"ה ב . ובנוסף אנו למדים כי צבא אר"הב הוא יסודי וגם הוא אינו מסתפק במראית עין אלא מחפש הוכחות dna מה שהופך את הניצחון לעובדה כמעט מדעית .
אז תמונה יש וזה כל מה שצריך - השכל השבוי שלנו כבר יספר את הסיפור על כל פרטיו העסיסיים בעצמו .
"בהחליטם כיצד חייבת תמונה להיראות , בהעדיפם הצגה אחת על פני אחרת הצלמים תמיד כופים קני מידה משלהם על נושאיהם "(ע"מ 11 , במערת אפלטון ). מה ראוי שנראה ?– מעצבי תמונה זו בחרו בסיטואציה של בדיקה רפואית , סיטואציה פרטית לכול הדעות המתרחשת לרוב מאחורי דלתיים סגורות , אדם במהלך בדיקה רפואית נמצא במצב מוחלש ואינטימי ולכן לא נראה צילומי ם של דמויות מפתח אחרות במהלך הליך רפואי ורק נקבל דיווחים מילוליים על כך. אומנם נחסךמאיתנו להיחשף לסדאם עושה את צרכיו או כל פעולה מן הסוג הזה אך האם משום שחסו עלינו או שאז היה מוחמצים כמה אלמנטים המדגשים את יחסי הכוחות - עליונות - נחיתות , נכפה וכופה , בריא וחולה , צעיר וזקן , פליט וחייל בעל אמצעים וחסר כל . הבחירה בסיטואציה הזו שוללת מן האובייקט את זכותו לפרטיות מעשה שלא יעשה לאדם מן השורה ובודאי לא לשליט . ובכך מעצבים את מעמדו החדש של סדאם חוסיין כתת אדם .
מציצנות – כמה פעמים יצא לנו לדחוף את מבט אל תוך הפה של אדם אחר? ,( אם אנחנו לא רופאי שיניים ,)  לרוב מדובר בסיטואציות של הורה וילד או כנהוג אצל חולים נפש ואסירים לבדוק את חלל הפה , בכל מקרה איננו עושים זו לישויות אוטנומית בוגרות .פנים הפה הוא אזור שאינו חשוף לסביבה שלנו . במקרה הזה אנחנו נכנסים ממש אל תוך הפה של מי שהיה אדם בעל עוצמה גדולה רגע לפני הצילום , אנחנו יכולים לתהות על מצב השיניים , הרוק , הגוונים , הלשון , אנחנו בעצמנו נאלצים לערוך בדיקה סמי חודרנית .
והרי החברה המערבית רוצה להיות סטרילית . ונדמה שלנשיאי ארצות הברית או כוכבים כאלה ואחרים אין שום קשר לנוזלי הגוף ולתהלכים הפרימיטבים שלו ואם הם מזיעים הדבר עלול לגרום לתקרית דיפלומטית או לפחות לסערה תקשורתית , הם חסינים מפני הבקטריות של החיים ומיני היבטים לא אסטתים זה שמור לבעלי חיים דוגמת דיקטטורים עירקים . עניין של אבולוציה ...
כמו שאנחנו נהנים להציץ לחיות המזדווגות בנשיונל ג'אוגרפיק ולדגיגות המשריצות באקווריום , נפלה בידנו "הזכות " להציץ לדמות "כמעט" אנושית פעם בגלל היותה מטילת אימה ועוצמה וכעת משום היותה פחותה ועלובה מאיתנו .
נקודת המבט – "עצם הפסיביות הזו והנוכחות בכל של העדות הצילומית היא היא המסר של הצילום – היא תוקפנותו ." (מערת אפלטון ע"מ 11) התצלום מצולם מעבר לכתף של הרופא האמריקאי , ובכך מושגת הזדהות הצופה עם הצד האמריקאי – המערב הוא הסוביקט סדאם חוסין הוא האוביקט, מעצם היותו הצופה לסוביקט יש עליונות על האובייקט , העובדה שהתמונה התאפשרה מעידה על יחסי כוחות של עליונות , מנצח ומפסיד ועוד , עלינו כצופים נכפת נקודת המבט האמריקאית .
כפפות הגומי המופיעות בתמונה מדגישות זה מלוכלך , זה מגעיל ,זה חולני ואולי אף מדבק , לרגע נראה כמדובר במפגש עם בקטריה או נגיף מסוכן ודוחה במיוחד ולא של אדם ואדם .
תמונה זו היא דוגמא מובהקת לשימוש במצלמה כנשק "אם המצלמה היא סובלימציה של הרובה , לצלם משהו משמעו לבצע רצח סובלמטיבי- רצח רך , מותאם לתקופה עגמומית , נפחדת" (עמ 19 , במערת אפלטון )– מבחינת תקשורתית התמונה הזו היא הוצאה להורג של סדאם חוסיין . הצלם שאחז במצלמה הוא בבחינת התליין המבצע את גזר הדין הציבורי או  האמריקאי . כל תמונה שתופיע לאחר מכן היא בגדר תמונת המת . בזירת הקרב הזו אין צורך להשתמש באקדח או רובה כל הנשק הוא המצלמה והצלם הוא הצלף , התמונה הזו המציגה את סדאם במצב זה באה על רקע תמונות רבות אחרות שבנו תדמית הפוכה של מנהיג צבאי , שליט , רב עוצמה , צורת הלבוש האופינית היא מדים ובמקרים אחרים חליפות , עכשיו אנו רואים אדם הנראה כמו ההומלס השכונתי ואמריקה לא רוצחת הומלסים, זה לא הומני וגם לא אסתטי ,אבל היא כן נגעלת מהם ומשאירה ל"ברברים " את התענוג המפוקפק שבתלייה.
מבחינה הניצחון התודעתי כבר אין זה משנה אם יחיה או ימות הסדאם הזה ,דמותו המוכרת לנו מהבנייה קודמת כבר נשכחה .
"המצלמה אינה אונסת , או אפילו בועלת אף שהיא עשויה לדמיין זאת ,לפלוש , להסיג גבול לסלף לנצל וכן גם בקצה גבולה של המטאפורה –לרצוח – כל אלה פעילויות , שבניגוד למזמוזי המין אפשר לבצען ממרחק ומתוך מידה של ניכור ,"(עמ 18 במערת אפלטון)
ואכן ביו טיוב מופיע הסרט של הוצאתו להורג של סדאם ,אני בחרתי להאמין הפעם למה שכתוב בעתון . באתיקה המעוותת של הראייה יש  עדיין גבול למה שעין הציבור מוכנה לראות ותמונה כזו של מספיקה בהחלט בשביל לעשות את העבודה באופן סטרילי יותר ולסמן את הv התודעתי על מבצע ההשמדה של סכנת ה"תברואה" הציבורית הזו .
אז במקום קישור להוצאה להורג הינה אנימציה למשל המערה http://www.youtube.com/watch?v=d2afuTvUzBQ&playnext=1&list=PLBAB74F64E0E8D9BB
 התקשורת פועלת כאסופה מסועפת של קשרים והקשרים הנדלקים ונרדמים בתודעה המובנת הפרטית והקולקטיבית. ובכלל במקום להיקשר בקשריה של התיקשורת או לנסות להתיר אותה ,  על אף שזה מעניין ואף מעט משעשע ,  טוב יהיה להפנות מבט ישיר אל טבע הדברים -כחברה ויחדים.  בשלהיי הקרב על שדה הראייה שלנו המהפכה היסודית ביותר העומדת לרשותנו היא היפוך המבט מין החוץ אל הפנים או לפחות להטות אוזן קשבת ל"משוגעים ".