העולם הוא אגל טל .אבל .
מישהו אמר פעם ששירה היא כמה שיותר משמעות בכמה שפחות מילים.העולם הוא אגל אבל מדגים את הצמצום עמוס המשמעויות באופן מיוחד .
בטקסט הקצר העולם הוא אגל אבל , נמצאת ההיתיחסות הזנית הקלאסית לפרט הקטן - אגל הטל. והפרדוקס על פיו לא רק שאגל הטל מכיל את כל העולם הוא בעצמו העולם. אזי שהעולם הוא בר חלוף , שברירי , השתקפות, אך בעיקר טיפה קטנה , חלק ממשהו גדול הרבה יותר , פרט אחד מתוך זרם שלם .
הטקסט הזה הוא הנחה מקדימה ליחסיות , שכן לאחר "האבל" ניתן לרשום כמעט הכל ,העולם הוא אגל טל אבל , אני רעב ל \ אני רוצה ש\ אני מרגיש ש \חושב ש \ רואה את \ וכו.
מורה לשיטת הטיפול nlp בה אני עוסקת אמר שאחרי המילה אבל תמיד בא "הבולשיט", היא מקדימה לאין סוף תירוצים , זו אחת הסיבות שלפי הnlp רצוי לוותר על המילה או להחליפה במילים אחרות שמכילות את החלק השני של המשפט מבלי להצביע על הניגוד (לדוגמא , גם, יחד עם זאת וכו, )..
לו היה הטקסט נמשך יכול היה להמשך עד אין סוף ולמלא דפים על גבי דפים המתחילים בהסתייגות מן העולם וממשיכים בתיאור חיו של כל מה שאנושי וכל מה שחי וכל מה שנפרד , שכן לו הכותב היה חווה עצמו כ" העולם " באופן מוחלט לא היה מקום לאבל וניתן היה לסיים את השיר בהעולם הוא אגל טל .
אבל ...
עץ תפוח \ ויסלבה שימבורסקה \ תרגום רפי וייכרט
(בקובץ בשבח החלומות ע"מ 113)
עץ תפוח בגן עדן של מאי , מתחת לעץ תפוח נהדר ,
עטור שחוק כמו פרחים
מתחת לשאינו ידע טוב ורע ,
מתחת למגיב במשיכת ענף
מתחת לזה שאינו שייך לאיש , גם לאומר שלי הוא ,
מתחת לזה שרק תחושת הפרי מכבידה עליו,
מתחת לזה שאינו סקרן , מהי השנה , איזו היא הארץ ,
איזה כוכב לכת ולאן הוא מתגלגל
מתחת לזה שכל כך רחוק ממני, כל כך שונה
עד כי אינו משמח ואינו מחריד
מתחת לזה האדיש , יהיה אשר יהיה ,
המרעיד כל אלה בסבלנות ,
מתחת לבלתי נתפס , כמו נחלם ,
או שנחלם הכל מלבדו
ביתר בהירות ויהירות –
להישאר עוד קצת לא לחזור הביתה .
לחזור הביתה רוצים רק אסירים .
.מצבו הטיבעי והקדום ביותר טרם "הסתבכות" השכל - כמו בול העץ הדאויסטי .
הכותבת" שוללת" את הפונקציות של המוח הרגיל -
השיפוט - שאינו יודע טוב או רע ,"
הזמניות" - שאינו יודע מה השנה .
תאוות הידע - שאינו סקרן,
הזדהות ושייכות - שרחוק ממיני , שאינו שייך.
שיום - שאין לא שם - זה , יהיה אשר יהיה .
"לבלתי נתפס כמו נחלם או שנחלם הכול מלבדו" - זהו מצב תודעה לא רגיל
שלא ניתן להסבירו באופן שלם באמצעות ההיגיון.מצב המשנה באופן יסודי את תפיסת המציאות ומתעתע, בין מה אמת ומה חלום .( אדם החולם שהוא פרפר או פרפר החולם שהוא אדם) עד היפוך תפיסה מוחלט .
"ביתר בהירות ויהירות "-באופן פרדוקסלי שכן יהירות סימפטום של נפרדות ויש שיאמרו אם כל הבורות , נדמה שכאן כמו מידה מסוימת של מהתכונה האנושית הזו יהירות מתבקשת על מנת לבוא את גן העדן שמחוץ לשכל ועוד להישאר בו , או בלתי נמנעת בעבור המבט הרואה בבהירות מבעד לאשליה ועדיין מתנהל בתוכה . לעיתים על מנת לחדור אותה מידת מה מן התכונה אותה אנו מבינים " כיהירות " יש בה כדי לאפשר את הקפיצה התודעתית הזו.ומנקודת מבט זו ניתן להחליפה , אם רוצים גם "באמונה" או לפחות למצוא דמיון משותף בין שתי אלו ,אותו דחף והעזה להתעלות מעל הרגלי התפיסה .מיותר לומר שזהו מצב פרדוקסלי שכן ענווה היא אלמני בסיסי בתהליך וכן ביטוי לחוית השלמות .
בסיום השיר מחזירה אותנו שימבורסקה אל הכבלים של עולם האשליה . השיבה אל דפוסי החשיבה הקודמים בהם מוגבל השכל או הרצון לעזוב את מצב תודעה המוחלט הוא רצונו של אסיר , אדם שנשלל ממנו החופש והוא מותנה או מאולף לשוב אל מאחורי הסורגים אין זהו רצונו האמיתי כי תוצאה של התניה מתמשכת, שיכחה מוקפדת ומאורגנת .
קוואן או אימרה נוספת - "אדם מואר נופל לבאר עמוקה" – את הקוואן ניתן להבין במס דרכים
והנפילה המתמשכת יכולה להיות מהלך החיים של זה שיצא מגן העדן המוגן של עץ התפוח , יכולת העזיבה של השכל, , הבאר הוא הפתח והנפילה היא הדרך חזרה אל חויית עץ התפוח של שימבורסקה והנפילה היא גן העדן עצמו .
והינה נפילה משלי -
עכבות \ סיון הדס אדמוני
בקצה כל צוק
נשארת אשת לוט אחת
שהפחד הקפיאה
האחרת נגמרת וממשיכה
מקום בטוח הוא זרועותיה הפתוחות של תהום הנפילה
אין צוקים
רק תהום
וצונחים מחובקים .
אשת לוט אחת טרם התגבשה
והיא תפילה
שתמשך לעד הנפילה .
לא פעם במהלך מפגש בחדר הטיפולים חווה המתהלך את חויית "הצניחה",. ההסכמה"לצנוח "מסמנת למטופלאת איכויתו אומץ , ענווה ושיחרור ובכך מאפשרת לו מעבר אל מקומות לא "מוכרים" ולרוב מסתיימת בחויית מהותאו עצמיות מרפאה .
האדם המואר נופל נפילה חופשית משום שאין לו עוד במה לאחוז , חומרים שבהם אחז בעבר אינם תקפים עוד , וכל שיש היא אותה נפילה אין סופית .
.
שמחה לאין קץ \ ויסלבה שמבורסקה תרגום רפי וייכרט ( קובץ בשבח החלומות ע"מ 73)
התחשק לו אושר ,
התחשקה לו אמת ,
התחשק לו נצח ,
תראו אותו !
בקושי הבחין בין חלום למציאות ,
בקושי גילה שהוא אכן הוא ,
בקושי גילף בידו ילודת הסנפיר ,
אבן צור וטיל ,
קל לטבוע בכפית אוקינוס ,
לא מצחיק דיו כדי להצחיק את הריק ,
בעינו רק יראה ,
באוזניו רק ישמח ,
דבריו שופעים משפטי תנאי עד בלי די ,
בעזרת השכל יגנה שכל ,
בקיצור כמעט כלום ,
אך בראשו חרות , ידיעת כל והויה
שמעבר לבשר הטיפשי ,
תראו אותו !
שהרי בכל זאת קיים ,
התרחש באמת
תחת אחד הכוכבים הקרתניים .
מלא חיות ותנועה על פי דרכו .
בתור ולד עלוב של בדולח – הוא מופתע למדי .
בהתחשב בילדותו הקשה ואילוצי העדר
הוא יחודי באופן מרשים
תראו אותו !
רק שימשיך כך , שימשיך לרגע ,
ולו להרף עין של גלקסיה קטנה שיתברר סוף סוף
למה יהפך , עכשיו משישנו .
והוא – עקשן
עקשן מאוד יש להודות
עם הנזם באפו , בטוגה הזו , בסודר הזה ,
שמחה לאין קץ , יהיה אשר יהיה .
מסכן
אדם של ממש .
.השיר האהוב הזה של שימבורסקה מגלם מצב אנושי אומלל ומגוחך, בו מאמציו של האדם לעזוב את אנושיותו רק מדגישים את מגבלות האנוש שלו . המאמץ הסיזפי והנוקשה הזה מתואר גם כבלתי נמנע המעביר אותו אל ממשותו .
גם כאן מציגה שימבורסקה את הפרדוקס שבניסיון לתפוס את המציאות המוחלטת בעזרת השכל ודרכי הפעולה שלו- , התניה , שיפוט , גינוי , רעיונות של חרות .
. גם כאן מוצג הפרדוקס של הרגע הקט המכיל את הנצח-גלקסיה כהרף עין ,כפית אוקיינוס , חלום ואמת .
למה ייהפך עכשיו משישנו – במה אם בכלל תשנה "ההארה", ההיוודעות העצמית ?בהיבט של מהלך החיים האלה או מהיבט של מעבר לכך – מנקודת מבטה של הגלקסיה \ האוקינוס זה הרי לא משנה את מהלך הדברים במובנם העמוק והעל זמני .
בשיר הזה אני מוצאת את החוליה החסרה המגשרת את המוחלט בעולם יחסי וזוהי החמלה של הכותבת בעבור אותו ייצוג עלוב של המצב האנושי , אומנם מגוחך המאמץ שלו יהיר ואף מעורר רחמים , אך יפה וייחודי ואמיתי ועושה את תפקידו כאדם, שמחה לאין קיץ והוא , כשם האלוהים התנכי של משה, יהיה אשר יהיה .
הכותבת מקבלת אותו בכל צורה שהיא , היא מודעת להיותו שימחה לאן קץ מתחת למלבושי הבשר הטיפשי וסממנים חיצוניים אחרים (טוגה , נזם סוודר ) וכן לסבלו ולאחר שגיחכה אותו ובזה למאמציו במבט מפוקח עד אכזרי ,היא מגלה חמלה ואף הערכה להתנהלותו במצב הנתון .
תודעת הלב החומלת בהחלט יכולה להניח את הדעת והלא בהנחת הדעת הפעם עסקינן .סיפור ידוע על מורה אליו היו מגיעים בדרך קבע עולי רגל כדי ללמוד ממנו אי היאחזות ועל טבעו האשליתי והחולף של העולם והגוף .
יום אחד חלה הגורו של אותו המורה , גורו מימנו למד ואותו שירת במשך שנים ארוכת , ליבו של המורה נשבר. והוא החל ממרר בבכי ,
לאחר יומיים עלו התלמידים ומצאו את המורה שלהם בוכה ושבו על עקבותיהם , כעבור שבועיים , מצאו אותו באותו המצב וכך גם כעבור חודשיים , לבסוף החליטו התלמידים לעשות מעשה ולעמת את המורה שלהם עם דאגתם , הם פנו אליו ואמרו אנו מאוד מודאגים לך ולתורה שהעברת לנו, אתה הוא זה שלימדת אותנו כי הגוף הוא רק גוף ואילו הנשמה היא ניצחית ואינה מתה לעולם, אם אתה יודע את נצחיות הנשמה איך אתה מרשה לעצמך להתאבל כל כך ,
המורה חיזק את תלמידיו בעניין נצחיות הנשמה ואמר שאכן כלל אינו נפרד מן המורה שלו , אבל הגוף הזה ,הגוף הזמני הזה שכל כך אהבתי , על הגוף אני בוכה . ומספרים שלאחר שאמר מילים אלה מצא הבנה השלמה של לימודיו .
סיפור דומה על זקנת כפר, החיה בכפר פשוט ועובדת כיתר הנשים ,בעברה היתה נזירה ולה הבנה וידע , אנשי הכפר הכירו בידע הרב שלה ופנו אליה כאשר ביקשו עצה או דבר חוכמה .
יום אחד מתה נכדתה ונהר דמעותיה של הזקנה החכמה לא פסק .
כאשר שאלו אותה אנשי הכפר לפשר העניין אמרה-
לו הייתם מבינים את המשמעות של אחת מדמעותיי הייתם מבינים את משמעות הלימוד כולו .
