סיפור קצר ליום הזיכרון

ששון ושימחה . שכול ויגון.

אולי הייתי בתיכון כשכתתי את זה אולי בצבא , זה היה מזמן. ואני לא מצליחה לנחש מה גרם לי לכתוב בלשון זכר . 

 ששון היה איש מיוחד,זאת אומרת אני חושב שהוא כבר היה , אני לא יודע מה אתו עכשיו. במכולת אמרו  שששון הוא איש מיוחד אני חושב שזה בגלל שהם לא אהבו אותו. ששון ואשתו גרו בסוף המושב, זאת אומרת סוף המושב מהצד שלי  תלוי מאיפה מתחילים . גם על אשתו, שמחה , אמרו שהיא מאוד מיוחדת , אימא שלי פעם אמרה שיש לה יכולת ורבלית מצוינת , היא התכוונה שהיא רכלנית .

שמחה הייתה האחראית על הדואר במושב שלנו וזה תפקיד עם המון אחריות . כל יום בשעה אחת ורבע שמחה הייתה מגיעה עם  סל פלסטיק ירוק אל המכולת . וזה בגלל שבאחת וחצי בדיוק מגיע האוטו של הצבי , טוב ,אולי לא בדיוק אבל קאו לזמן הזה ביום אחת וחצי בכל מקרה .
 היא אספה מהמכולת את הדואר שהשאירו לה והלכה להמתין לאוטו עם הצבי. בינתיים הגיעו הילדים מהגנים ומהסעות הבית ספר , הזקנים מהמרפאה  והמבוגרים שלא היה להם מקום יותר חשוב להיות בו . מי ששמע את הרעש של האוטו עם הצבי ראשון היה צועק לכולם " הצבי הגיע " ואנחנו ישר רצנו אל האוטו עם הצבי אבל רק לשמחה מותר היה לעלות  . אני לא יכול לספר לכם מה היה באוטו של הצבי כי הייתי נמוך ולא הצלחתי לראות .
אח" כ שמחה הייתה  הולכת  בחשיבות לכיוון ספסל העץ שליד המכולת  עם סל פלסטיק מלא בדואר טרי.  כולם הקיפו אותה והיה די צפוף. היא לקחה נשימה ארוכה והתיישבה וסרקה במבט את הנוכחים תוך כדי שהוציאה את חבילת המכתבים הראשונה מהסל שלה, הניחה אותה על הברכיים והסירה את הגומייה מעליה  . באותו הרגע כמקהלה מתואמת היטב שצליל הגומייה הוא סימן מוסכם מראש פרצו כולם בבת אחת בבקשות : שמחה יש לי משהו ? שמחה תראי מה הגיע לי , שמחה,זה דחוף!,שמחה, אני צריכה לקבל משהו מהצבא של הבן . שמחה יש לי משהו  ? .בגלל שהייתי נמוך יכולתי לראות את טיפות הזעה  מתגלגלות לה מהלחי אל מתחת לחולצה ולפעמים היה נראה לי שהיא עומדת להתעלף  . אבל כנראה שרק אני ראיתי כי כולם המשיכו להצטופף סביבה והיו אפילו שניסו לקחת מהסל הירוק את החבילה השנייה של המכתבים ולבדוק אותה בעצמם .יונה ששלחה לחברת עסיס צנצנת ריבה עם חרק שהיא טוענת שמצאה בפנים ומאז חיכתה לקבל איזו ריבה כפיצוי, הגיעה כל יום לדרוש את הריבה שלה וחזרה כל יום בידיים ריקות יותר מהיום שקדם לו. 
אבל שמחה לא נתנה להמולה להסיט אותה מהעניין , עניין מיון הדואר. והיא המשיכה לדפדף במכתבים במהירות לפי הסדר , היא אפילו לא הרימה את הראש כדי לראות מי סביבה , היא רק דפדפה במכתבים וקראה בשמות הממוענים .. מי שקראו בשמו זינק לעברה לקחת את המכתב שלו ראשון כאילו יש למישהו אחר מה לעשות עם המכתב שלו. כולנו נדחפנו .הילדים שקיבלו דואר שמחו כאילו זכו בהגרלה והמבוגרים שנדחפו לא פחות  אמרו "רק חשבונות, מה כבר ישלחו , רק חשבונות שולחים היום".והסתובבו ללכת אבל עם העולם מונח על כתפיהם.
. מי שהיו לו קשרים מיוחדים לשמחה קיבל את הדואר קודם, לאימא שלי  היו קשרים מיוחדים לשמחה וזה בגלל שאימא אמרה לה פעם שיש לה יכולת ורבלית מצוינת. שמחה  בתמורה הייתה  נותנת לי את הדואר לפני שהגיע תורי , אבל היא הייתה עושה את זה בשקט עם הפרצוף הכועס שלה ובלי להסתכל עלי כדי שלא יחשבו שהיא נחמדה .
במושב התחלו לדבר על שימחה הם אמרו שהיא פותחת את המכתבים ושצריך להזמין אותה לבירור בוועד .
את ששון בעלה כמעט לא ראו במושב , ראו אותו רק בטקסים של יום הזיכרון והשואה וגם רק לקראת הסוף,הוא היה מוזר , בתום הטקס הוא היה הולך ברגל לביתו בעוד שמחה הייתה נשארת לפטפט .
אני לא יודע  מה הוא עשה בזמן שבין הטקסים אבל מה שבטוח לא שעמם לו כי שמחה הייתה מספקת לו את כל המידע הדרוש לגבי החיים במושב והיה לה המון מידע שיש רק לאחראיות על הדואר – היא סיפרה לו מי קיבל מכתב מבית משפט , מי מס הכנסה , מי קיבל צו ומי מקבל מכתבים במעטפה מבושמת עם כתב נשי ולא מוכר.
אנחנו הילדים הסתקרנו לגביו אבל גם רעדנו מפחד אם ראינו אותו . אימא הייתה אומרת שאם אני לא אגמור לאכול ששון יבוא  - זה תמיד עבד  .
.יום אחד אמא שלחה אותי להביא מכתב רשום משמחה ואני שלא ביליתי מספיק בצד השני של המושב הלכתי בשמחה . דפקתי על הדלת אבל היא לא ענתה , אז דפקתי שוב  כי יש אצלה מכתב רשום ורשום זה הרבה יותר חשוב מכתוב , אבל היא לא ענתה אז דפקתי חזק יותר כי אולי היא לא שומעת  ודפקתי שוב ושוב ואז הנורא מכל קרה – ששון פתח לי את הדלת .
ששון פתח לי את הדלת בתחתונים  .קודם הוא חיפש אותי גבוהה וכשהוא לא מצא הוא חיפש נמוך. הוא הסתכל עלי .בזעזוע וככה עמדנו והסתכלנו הוא עלי ואני על השערות שבבטן שלו .
החלטתי לברוח , אבל הרגליים לא זזו .
חשבתי לבכות אבל זה לא הזמן , הוא שפשף את העניים ואמר בזעם – "לא לימדו אותך שבין שתיים לארבע לא מפריעים?" לא... עניתי  בשקט .
"ואם לא עונים לך בפעם הראשונה למה אתה ממשיך לדפוק"?
– עכשיו זה הזמן לבכות  .
 ששון הסתכל עלי עוד יותר מזועזע, לרגע אפילו ריחמתי עליו אבל אז הוא תפס לי ביד והכניס אותי ישר למטבח , חשבתי זהו אני גמור כולם יודעים שששון לא אוהב ילדים אז בכיתי עוד יותר. 
ששון הסתכל עלי ואמר די עם הבכי , מהפחד התייבשו לי הדמעות בבת אחת .
עכשיו "אני אכין לך לשתות" , הודיע ספק לי ספק לו , הוא הוציא בקבוק של ערק ומזג , "אל תדאג זה לא לך , בשבילך יש  פטל". התגנבה לי אנחת רווחה ואז הוא צחק . אז גם אני צחקתי  .
ששון סיפר לי  שפעם היה לו ילד  נמוך בדיוק כמוני אני חושב שהוא אמר "היה" בגלל שהוא בטח כבר גבהה . שאלתי אותו למה רואים אותו רק בטקסים של יום הזיכרון . אז ששון גילה לי את הסוד שלו – "אני אחראי צפירה".
 אחראי צפירה?  התפלאתי, כן, ששון הסביר שצפירה זו מכונה שצועקת ,  עכשיו אני שיודע דבר או שניים על נימוסים שאלתי למה היא צועקת.  ששון אמר שהמכונה צועקת בגלל כל הדברים העצובים .  ושזה לא סתם תפקיד להיות אחראי צפירה הצפירה חייבת להיות מושלמת, מדויקת, צריך תזמון , לדעת בדיוק מתי להפעיל  את הצפירה זה דורש המון רגש וחוש תזמון מיוחד.
אז מה אתה עושה בין צפירה לצפירה ? חקרתי, אההה, הוא התיישב והסביר ,  "בין צפירה לצפירה אני נכנס לאווירה . כל השנה אני מתכונן לאירוע הגדול לא סתם יש לי מוניטין , זה בגלל שאני דואג ללמוד ולהתעדכן בתחום ". מה בתחום המכונות שאלתי ?
" בתחום השכול והיגון . אני רואה סרטים בנושא וקורא ספרים בנושא ויוצא להשתלמויות בבתי עלמין  . אני יודע כל מה שצריך על שכול ויגון בגלל זה אני מקצוען."
 "אחרי הצפירה אני שואל את שמחה אך הייתי אך הייתי והיא מספרת לי בדיוק מה עשה כל אחד בצפירה שלי אך כל אחד עמד, כמה דמעות זלגו לכל אחד  בנפרד וכמה בסה"כ , אם קיבלתי מחמאות או ביקורות,הכל ."  
ששון סיפר לי דברים מאוד מעניינים. אפילו מאיפה מפעילים את הצפירה ואיך, אבל את זה אני לא יכול לספר לכם כי נשבעתי . אני כבר שכחתי מהכתוב ונעשה חושך אז אימא באה לקחת אותי באוטו אבל לא סיפרתי לה על היגון של ששון כי לא רציתי להרוס לה את הקסם של הצפירה .

 את ששון לא ראיתי יותר עד הטקס הבא. השמועות לגבי שמחה התרבו וגדלו,
יום לפני יום הזיכרון הזמינו את שמחה לברור במזכירות . 
אני לא יודע מה אמרו לה שם אבל כשרציתי לבקש ממנה שתמסור לששון בהצלחה הערב, ראיתי שירדו  לה דמעות,אז לא בקשתי כי דמעות זה הרבה יותר דחוף.
באותו הערב היה טקס יום הזיכרון,הגדולים מהתיכון חילקו מדבקות של דם המכבי בחינם ואני קיבלתי שתיים .המבוגרות שרו את אחי הצעיר יהודה  ושרית ועוזי החיילים הצדיעו לעמוד . 

ואז בא הזמן לקטע של ששון, כשפנחס המזכיר אמר ברמקול "הקהל מתבקש לעמוד" הלב שלי מיהר בגלל שהתרגשתי בשביל ששון. ואז זה התחיל, בדיוק בזמן, ממש כמו ששון אמר, המכונה צעקה . 

היא צעקה כ" כ חזק שכאב לי באוזניים אח"כ היא רק יללה קצת ובכתה כאילו היא לא רוצה ללכת ,אבל ששון אמר לי שצריך לדעת מתי להפסיק , בדיוק בקטע הסיום מישהו צחק . כולם עשו כאילו הם לא שמים לב ואימא כחכחה בגרון, אבל אני חושב שהם כן שמו לב. אני מוכן להתערב שזה היה האיש שמקבל את המכתבים במעטפות המבושמות עם הכתב העגול .

המזכיר אמר ברמקול אפשר לשבת  . כולם הסתדרו בכיסאות פלסטיק חוץ משמחה, שמחה נשארה לעמוד ורק אחרי שכולם ישבו היא הביטה בכולם במבט של לפני שהיא מחלקת את הדואר, הזדקפה והלכה . בלי לפטפט אפילו קצת .
 ששון ושמחה נעלבו מאוד והם גם נורא כעסו כי מאותו היום הם פתחו בשביתה . שמחה הפסיקה לחלק דואר – אף אחד לא קיבל יותר מכתבים מבית משפט ואפילו לא מהצבא.  ויונה הייתה בטוחה שדווקא עכשיו קיבלה את  החבילה מעסיס ושששון ושימחה אוכלים לה את הריבה.

 וששון , ששון, היה קם כל יום מוקדם . בזמן שהיום החליף את הלילה , עוד לפני שהתרנגולות פתחו את העניים ובדיוק בחמש וחצי לפנות בוקר הפעיל את הצפירה .כי ששון אמר שצריך תזמון .

זה היה נורא , אחרי שבוע אמא אמרה שאנחנו נוסעים לדודים בקרית מוצקין עד שהשביתה תיגמר . 

כשחזרנו , אמרו במושב ששון ושמחה לא גרים כאן יותר . אני לא יודע אם הם גרים עכשיו ואם הם גרים הם כבר ממש זקנים .  כבר אין מכלת יש צרכניה , כבר לא מחכים לצבי (הוא אמור להגיע ב12 אבל יצא שהוא מגיע בוחצי או שבאחת ואי אפשר לסמוך על זה )יונה כבר לא מחכה לריבה ואני עדיין נמוך 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה