משחקי קופסא - אהבה בת זמננו. (סיפור קצר)

משחקי קופסא - אהבה בת זמננו

הוא שאל אותי "מה את לובשת עכשיו?"

נשמתי.

זה באמת עושה לך משהו? שאתאר את פרטי הלבוש שלי תהיתי, מה בדיוק מדליק אותך, אחוזי הכותנה? הוראות הכביסה? 
וסבבה, אני יכולה לעוף על דפוסי משיכה משונים אבל במקרה הזה דווקא הנורמאליות שבדבר מטרידה .
אם הייתי במצב רוח אחר בטח הייתי טוענת שמדובר בסטייה, גם אם סטייה של החברה כולה. או לפחות בפטיש מוזר מעט שכן חפצים מדליקים אתו...

הוא בחור של מסגרות וגם המשמעות שהוא נותן לדוממים שונים אינה עניין של טעם אישי ,הוא טוען שהוא צנוע מידי בשביל טעם משל עצמו וגם אין לו זמן , הוא מעדיף את המהלך המאורגן של המשמעות רצוי בטייק אוויי .

אותי ארגונים מבעיתים . ומשמעות מאורגנת נשמעת לי כמו מלכודת תופת. מה שיכול להסביר את בליל הבגדים בארון שלי. לו בגדי היו מסודרים , כפי שמדי פעם אני נוזפת בי, הייתי חוששת להירדם במחיצתם כי בכל רגע הם עלולים להיקרא למסדר ע"י מנהיגם הצבאי (נגיד תחתונים מחטבים לצורך העניין) ולזנק מהארון מאורגנים בשורות, מצדיעים במועל יד וצועדים במגפיים שחורות . בהדרגה יספחו לעצמם עוד שטחים, את ארונות המטבח,את הסלון והקורבנות ,
אוי הקורבנות .. .
אני מעדיפה לא לקחת סיכונים ולהמשיך לנוע בין מידה של רישול עד אנרכיה מוחלטת אצלי בארון הבגדים .
עליו ארגונים מקלים , משרים עליו תחושת שייכות מאורגנת וביטחון מאורגן.
 וחוץ מפחד זה מעורר בי גם סוג נוקב ומוכר של קינאה. אז הוא מעניק לחפצים משמעות מאורגנת וסמי ארוטית,אז מה ? למה להיתפס לקטנות?
בעצם גם לי יש קשרים אינטימיים עם חפצים כמו המכונית הישנה שלי,עזיזה, השם ינקום דמה.
ואני במצב רוח חדש ופלרטטני וברור שהוא הנורמטיבי מבנינו וגם ככה הבטחתי לעצמי שאשתדל.

פרטתי מה אני לובשת כמיטב יכולתי. בהתחלה זה כאב אבל אח"כ השתפר .

"כן, בסדר" הוא אמר "אבל של מי?"

שלי!! התגוננתי כאילו האשים אותי בפלילים.

"לא" הוא אמר במעט קוצר רוח. " דברי אלי במותגים , של איזה מעצב? של איזו חברה? בקיצור איפה את קונה את הבגדים שלך?" ומנה שמות חברות אופנה מובילות.

אני זורמת אני, אני פתוחה ולא שיפוטית הזכרתי לעצמי וגם עניתי לי – אממ, איפה באמת אני קונה?

וואלה. הבחנתי שזה די הרבה זמן שאני כמעט לא קונה ואם קונה לרוב זה בשוק, בחנויות יד שנייה או במפלצת הבגדים הגדולה בירכא סיטי הסמוכה. לפעמים אני זוכה באיזה תלוש או נס אחר ואז, עושה את כמיטב יכולתי .

ביתר הזמן תנועה מרשימה של שקיות עוברת ביני לבין העולם שקרוב אלי וממני בהדרגה לאחייניות , חברות או לעולם שרחוק ..

זה נכון שלוקח לי המון זמן להיפרד מבגד , בעיקר אם הוא מוצלח , יש לי בגדים מתפקדים מגיל 16 (מזכירה לעצמי לציין פרט זה גם באוזניי הבחור על מנת לרמוז על אפשרות שיכולה להיות מדומיינת כגזרה חטובה וטבע חסכן) . אבל בסוף כשמגיע הרגע להיפרד אז נפרדים , עם אמון מלא בתנועת השקיות.
שקיות מדודות ופריטים יחידים מחברות וככה זה זז. תמיד יש משהו ישן להתחדש בו, משהו שבחיים לא הייתי קונה אבל, אה, זה עובד לא רע.

מעניין, אני תוהה, מה היה קורה אם מישהו היה עוקב אחר תנועת השקיות על הגלובוס לאורך שנים, כמו אחר תנועת הציפורים, ועד לאן שקית יכולה לנדוד ובאילו תנאים, בטח יש עוד המון אנשים שחיים ככה לא?

ולו אני עונה – אני לא אוהבת לקנות ככה. ומוסיפה נופח רומנטי – אני אוהבת שיש איזה סיפור לחפץ שיש לו איזו היסטוריה, אני אוהבת את תנועת החפצים בעולם ואני אוהבת לגלות שבגד או אביזר היו בידיי רק למשמורת, זאת אומרת שהם סמכו עלי שאביא אותם לביתם האמיתי, אל האדם לו הם באמת נועדו – זיווג . זה לא קורה המון אבל כשזה קורה זו שמחה כזו – בעבור החפץ שסיים את נדודיו ובעבור האדם שקיבל משהו שלא ידע שכל העת היה שייך לו.

"לא הבנתי - אנשים נותנים לך שקיות? "

נלחצתי קצת, האמת נשמעה לי מרירה מדי כשנאמרה מפיו .

ניסיתי שוב, והפעם המתקתי עוד יותר.

אמרתי , פעם סיפרה לי חברה שהיא הייתה בחנות ספרים (יד שנייה, כמובן) וראתה שם ספר ישן, אני כבר לא זוכרת איזה, בטח גם היא כבר לא , איזה סוג של אלבום מיותר. אבל מה, בעמוד הראשון של הספר הייתה כתובה הקדשה בכתב יד. מאהוב לאהובה. הקדשה מלאה גינונים רומנטיים ומילים מיושנות של אהבה. רציתי לקנות לך את הספר החברה שלי אמרה, חשבתי שאת תעריכי את זה . אבל אז העדפתי לקנות לך משהו שימושי יותר והגישה לי אוסף מחזות נבחרים. מה אני אגיד לך מאוד שימושי , התבדחתי על חשבונה, פעמיים ביום לפחות אני משתמשת , פעם שקספיר פעם מולייר . בסיסי .

הסיפור על ההקדשה הזו שיש בה ניחוח קודש ואהבה לא יצא לי מהראש וחשבתי על הזוג הזה שבטח כבר פג מן העולם , שכן הספר היה מאוד ישן. ועל חיי האהבה של ילדיו ונכדיו (כי אני אופטימית לפעמים) ואם משהו מהקסם נשאר להם ולכמה זמן הוא עבד ואם משהו ממנו גם עבר לדורות הבאים .

רגע שתיקה.

אולי הגזמתי עם המתוק? מה הוא עושה שם ? חושב ? נבוך ?

"אז את אוהבת וינטאג’!" פלט בבת אחת . ונשמע כמו ד”ר האוס קצת לקראת סוף פרק, אולי בדמינו מוסרטת האנימציה הצבעונית שמופיעה לאחר ההתגלות ומסבירה את הדיאגנוזה המפתיעה .

אז יש שם למצב מימנו אני סובלת .

אני מרגישה את ההקלה עליה מדווחים מטופלים בתום מפגש אבחון, כי אם לבעיה יש שם זה אומר שמישהו נתן אותו וזה הופך אותנו למינימום שניים באותה סירה. הוינטאג’הזה נשמע כמו שם של מגיפה שכולם יודעים עליה, לא איזו מחלה נדירה לבעלי סגולה וזו נחמה מרובה הרבה יותר.

כן . בדיוק . אני אוהבת וינטאג’ . בעיקר את הוינטאג’ של דודה פנינה . ובעיקר כשהוינטאג’ של דודה פנינה מגיע עם חוואיג' לקפה, גרעיני עפולה או סחוג ישר לבית הורי.

בפסח הוינטאג’ שלה מגיע עם דוקה שגורמת לאמא שלי לחדש את האמונה באלוהי העבריות ואת האמון בבני אדם יותר מכל הפירוטכניקה והיח"צנות של יציאת מצריים שכן שוב ובאורח נס ניצל הפסח הזה מחרפה ומבושה, בדיוק שכולם כבר באו עלינו לכלותינו.

כולם אוהבים את הוינטאג’ של פנינה. ואני לא אוכלת, יש לי נימוסי וינטאג’ .קודם אימא עוברת על השקיות ולוקחת מה שמתאים ורק אז אני ממהרת לשים ידי על השקיות לפני שמישהי אחרת מבנות הבית תגיע אליהן. אימא שלי אומרת "זה יהיה קטן עליך" כשאני שולפת משהו שהיא לא יעדה לי, מה פתאום? אני מוחה על אוטומט ומיד נדחקת אל הבגד בעזרת היכולת הגופנית שלי להיכנס לתנוחות משונות , את רואה? זה יפה. לפעמים זה באמת יפה ולפעמים לוקח לי שבוע שבועיים להיפרד מן ההישג וגם רק בתנאי שלא מצאתי לו שימוש אחר כמו מפה או כיסוי לספה.

בעת האחרונה הוינטאג’ מגיע בעיקר במידות של תינוקות ( טפו טפו טפו . חמסה חמסה) וזה כבר לא יתאים לי גם אם ממש אתגמש, אני נאלצת להודות בהכנעה.

*(2)אכלת עוני , סבא היה אומר אם היה רואה אותך , אמא שלי אוהבת להוסיף בתימנית מחויכת ומכוונת לתאוותי הבלתי מרוסנת ולתנועות החטיפה המהירות .

הבחור מגלה עניין רב מידי בפרטים הקטנים וזה חשוד בעיני ובאותה נשימה גורם לי להשקיע בלק, זו השקעה שאני יכולה לעמוד בה מכל בחינה .
רק אף פעם לא מצליחה להימנע מכל מיני טקסטורות משונות המסגירות את חוסר הרצינות שלי בעניין או לחילופין את החריצות המוגזמת שלי כי תמיד בדיוק לאחר שהסתיימה המריחה בהצלחה יחסית יש לי משהו חשוב לעשות כמו נאמר התכרבלות דחופה תחת הפוך. אז נסדר את הלק מחר, או אולי אחרי מחר, מי רואה?

השאלה "מי רואה?!" נשארת תלויה באוויר ואיתה באה הקלה ותחושת רווחה מגנה ומכרבלת. גם לחברות מוטרדות אני תורמת מידי פעם את שאלת הקסמים הזו – מי רואה? אף פעם לא מגיעה בעקבותיה תשובה. כך אנחנו מחליפות בנינו את השאלה לפי הצורך ושומרות במסירות על קשר השתיקה .

רק שעכשיו השאלה המשחררת "מי רואה" ? נמצאת בסכנת תשובה .
' omg,אני מתחילה להפנים, הם רואים! אם יצאת מהקווים . הם רואים !

 חברותי ממש כמוני לא ניחנו בכישרון של להישאר בתוך הקווים וכבר בגן מספיק צער נגרם כשדפי צביעה של נסיכות הפכו תחת ידנו ליער טרופי ורוד או קציצות חומות ירקרקות .
אני אשא את המידע המדכא והנפיץ הזה בגבורה למען רווחת הכלל הנשי חופשי הקרוב לליבי.

אני מפרטת לו את קשת צבעי הלקים בה אני מתגאה.
הצבעים קלאסיים מידי לטעמו.
 אני חושבת שזיהיתי ייאוש בקולו.

זהו. הוא עלה עלי . נחשפתי סופית:. אני גרה רחוק מהאופנה ועד לזה הרגע היא אפילו לא ביקרה אצלי בשכונה. לעצמי אני מתרצת שזה בגלל שאני מהפריפריה, אבל מיד קופצות לי לראש זו וזו, גם הן מהפריפריה ומה אני אגיד, גם לפריפריה יש אופנה.

אז אני בודקת מה הכנסת האורחים הבלתי צפויה הזו של האופנה שנדחפה מהחלון האחורי עושה לי. מצד אחד אני מהר מידי מרגישה לא משהו בכלל. ועל אף היכולת שכבר ציינתי של הגוף שלי להימצא בתנוחות מוזרות אני מרגישה כאילו הניחו אותי בקופסא ואיך לומר אפשרי אבל ממש לא נוח. וגם לא באמת מחמיא .

מצד שני עולם חדש של תנוחות, צבעים ונעלי עקב נפתח בפניי וזה באופן משונה די מגניב, מעט מביך ומאוד יקר. זה לא שלא היה לי מזה בכלל , היה, אבל הסתכם באודם ולק אדום , אדום , כמחווה לאיזה מודל יופי פרטי מאוד ותורן.

נראה.בינתיים נסגור על ביקורים קצרים של האופנה,כי בכל זאת באה מרחוק. אבל כאלה הכוללים הודעה מראש , שאספיק לשים עלי משהו.

"תשקיעי בעצמך". הוא מתחצף. יש לי על זה תשובה שלופה אבל אני מתאפקת. משקיעה , משקיעה אני אומרת לו. מה עם המדיטציה, הקריאה, הלימודים, מיטב תהליכי הגוף נפש והמון שעות המנוחה, ככה זה להשקיע בעצמי. אני אומרת לו. תשקיע אתה בעצמך, לדבר איתך זה כמו לנהל דיון עם כוס חד פעמית, במקרה הטוב צלחת – לא ,לא אתה זה לא אמרתי , אני לא הבלה , לא נראה לי שהוא ערוך לסוג כזה של פלרטוט .

גם מתחוור לי יותר ויותר שאם בני מינו היו יכולים היו משכנים אנשים עם הפרעות צרכנות קשות כשלי במקום סגור. ורק לאחר שהיו מוודאים שאין איום ממשי לסביבה היו מעבירים אותנו לאיזו שמורת טבע מוגנת ואולי היו קוראים לה שמורת “לובשי השרוואלים“ .


אני לא. (אני לא !)

לא לובשת שרוואלים, אני מבהירה,. מניחה שהמחשבה עברה לו בראש . לי יש פוטנציאל.

מוזר , אבל נישמע שהוא נרגע.

תוך שאני מדברת אני כבר מבינה שמעתה כבר לא אסתפק בכפיפת בטן אחת ליום. משהו הולך לקרות. אבל בשום אופן לא אתחייב על יותר מחמש.

והוא גם שאל על הבושם שלי. טוב לא אפרט בעניין זה, רק שזה הזכיר לי את מאהבי הקודמים שאמרו כאילו תאמו עמדה באיזו ישיבת חיבה סודית שריח הגוף הטבעי שלי מתוק ושאין לי צורך בבושם ולהפך בושם סתם הורס.

טוב, הם היו גברים מזן אחר, כאלה שמבינים תשוקה ומשתוקקים להבנה. רגישים לריקוד גוף הנפש של הרוח והאש ולמגע של אדמה או לתנועה של הנהר, יעני עניים.

סתם ,זה רחוק מהמציאות הם תמיד היו עשירים מימני , להוציא את..נו, זה לא נחשב. מה שמשותף להם הוא שהם היו פחות קפיטליסטים ומאהבים שאינם קפיטליסטים , ככל הנראה , הם מאהבים יותר טובים .

לרובם היה מקום בטוח בצד הנכון של השיטה ובכל זאת ניתן לומר שליבם לא היה קפיטליסטי בכלל ודעתם גם ולכן טוב ומאזן היה להתאהב ביצור כזה לא מכאן שכמותי.זה סיפק להם שרות של הגנה מפני אובדן במחוזותיה הפרועים של השיטה, אם בשגגה מכרו את נשמתם לשטן של הקפיטליזם תמיד יכלו להסתתר תחת סינרי שכן ממני לרוב השטן מתעלם , מתעלם זה קטן , לא משתין לכיווני השטן ואם נצמדו הרי שניצלו בעזרת הטריק הוותיק של הרואה ואינו נראה. ואילו אני שסובלת מדיסאורינטצייה חמורה במרחב הקפיטליסטי, עם מבט קבוע של הרגע הגעתי ,לא הסתובבתי לבד.

ככל שהם פחות קפיטליסטים הם מאהבים טובים יותר, אני משכנעת את עצמי.אבל אז פוחת הסיכוי שישפיעו עלייך מתנות לרוב או בכלל ייקחו חלק באיזה סידור נוח אחר שמזכיר במשהו את המוסד *(3) . וזה יכול להפוך אותם לבני זוג פחות טובים , לא בגלל הסירוב לעסקה עם המוסד כרעיון ,חלילה, אלא בגלל הויתור על הבונוסים הלא מבוטלים ותוכנית ההגנה שהמוסד מעניק לחוסים בו .

זו שוב הקנאה של מקודם, מי שתל אותה כאן ?

בעוד אני מנסחת לעצמי את התיאוריה בדבר היחס בין דפוסי צרכנות לאהבה מאחורי גבי מצחקקות ברשעות תיאוריות מבוססות אבולוציה על משיכה בין המינים . לפיהן נקבות וזכרים נמשכים למועמדים בעלי סימנים החוזים הצלחה במשימת ההתרבות וההמשכיות ( מבנה פיזיולוגי , מעמד, כוח וביטחון) .כן בסדר, אני צוחקת להן חזרה , אבל לפי זה נשים עם אגן רחב במיוחד היו צריכות להסתובב עם מקל ברחוב . והן לא, נכון? הן מתביישות ללכת לים .

ולא שחלילה יש לי התנגדות אם יפנק,נהפוך הוא, באיזו שמלה חדשה או תכשיט. יד שנייה זה סבבה אבל בטח שאני לא מתעקשת. וכן גם בושם יכול להיות מעניין, אני מסייגת. או איזה מסע קניות של מלתחה חדשה, אני נסחפת לפנטזיית הצלה נוסח ריצ’רד גיר. 
משלוחי פרחים , אגב ,למדתי מהבחור , כבר אינם באופנה - אגף רומנטיקה .אבל עדיין יש מצב למשלוחי שוקלד.
אני אומנם שבויה בקונספטים פרחוניים , אבל אפילו בעיתות המצוקה הקשות ביותר לא אכלתי זר ששלח לי מחזר .
 כמעט שאין ספק .שוקולד לוקח גלדיולות .
גברת אופנה ואני לוחצות ידיים על הסעיף הזה .

אבל בסוף, למרבה הזהירות והדכדוך, זה תמיד נגמר בספר שירה. כי למה לקחת סיכונים, לך תדע מתי הצד הפמיניסטי יזנק עליך או ייעלב וישב בצד ואז מה יצא מהמתנה הסקסית שקנית? ספר שירה זה בטוח יותר מצדף או אבן (קמצני וזה) ויותר מנעלי עקב (לא בריא ואתה אומר שאני נמוכה? ) . ותמיד יש מבצע של 4 במאה בצומת ספרים.


בעצם מאז שערקתי ממסלול הגיוס למוסד,אני חושבת שניתן לדווח על התקדמות גם אם זניחה בהסתגלות שלי, אם כי ברמת היכרות של תיירת , קלטתי משהו ממהות הרחוב הקפיטליסטי ופיתחתי לי גינוניי מקום מובהקים משלי . 
לראייה אני נזכרת במריאן העייפה והמרירה .מריאן חלקה איתי מטבח וגרה בחדר סמוך אלי בחלק הראשון של שהותי בכפר קטן בהודו .
כל בוקר הייתה מתעוררת ומתוך מיטתה הייתה נוהמת “מארד“ ועוד כל מיני קללות באיטלקית וצרפתית שכבר שכחתי .
כאילו להתעורר זו ההפתעה הכי גרועה שהחיים יכלו לעשות לה והמניאקים עושים לה את זה שוב ושוב – כל בוקר. ותאמינו לה, רק זה יכול לשגע בן אדם .

לבסוף הייתה יוצאת מהמיטה ומתחילה את מלאכת יומה. מצד אחד אספה גורי כלבים נטושים וטיפלה בהם אבל זה רק סיפק לה את הזכות לנזוף ולהטיף לכל מי שלא, זאת אומרת כולם. מריאן לא הייתה אישה שמחה ובליווי תנועות ידיים נלהבות ומבטא צרפתי כבד הייתה מספרת על התוכנית המעולה שלה לפוצץ את האשראם של אושו בנשק כימי: " abomb of shit. *(5

כמו שאמרתי היא לא הייתה שמחה ולא הייתה לה שום כוונה לתת למישהו אחר לשמוח ללא אישור מיוחד מצידה. פעם אחת מריאן ואני עברנו ליד חנות מקומית והבחנתי בבקבוקוני שמן ציפורן במחיר דבילי ומראה אסתטי וביקשתי לי אחד , בשביל מה את צריכה את זה עכשיו, נזפה בי וניסתה להניא אותי מהקנייה האימפולסיבית כאילו הכסף יוצא מהארנק המשותף לי ולילד רעב בסומליה. בשביל מה באמת?

*To possess (4, עניתי לה בבוטות תוך שאני משלמת למוכר , בשביל זה אני צריכה את זה . היא שתקה , לזה לא ציפתה ומה כבר תגיד, זה כנה ויש בזה הגיון.

משם המשכנו לשתות צ’אי והצטרף אלינו איש מקומי די זקן שנהג להסתובב עם כלב מרשים וידידותי וצ’ילום קטן אך חברתי לא פחות . לאיש לא היו שיניים, אני לפחות לא יכולתי לאתר אף לא שן אחת. אנחנו כבר מכירים .אם כי רק ברמת נמסטה - נמסקר .

הוא התיישב על הקרקע , ואחז בפניו. ניכר היה שהוא מאוד סובל ואז למקרה שהצלחנו להחמיץ הוא סיפר לנו שהוא סובל מאוד, ממה? ברור, מהשיניים.

אהה, נפל לי האסימון (כן אני עדיין חושבת באסימונים) אז בשבילו קניתי את שמן הציפורן! 
מסרתי לעברו בביטחון מפתיע את הבקבוקון באוויר והוא תפס ביד אחת.
 מריאן התבוננה מהצד וידעתי שזהו עוד מחזה מופרך בעבורה אבל גם עוד שלב בכיבוש השקט של ליבה.

למחרת פגשתי שוב באיש הכלב והצ'ילום . הוא הדיף אדי ציפורן חריפים וסיפר שהשמן עזר לו בשיכוך כאב שיניי הפנטום שלו והציע לי ‘גראס בתמורה לשמן אבל אני לא מעשנת וכמו שאמרתי לא לובשת שרוואלים . מסקנה: גם לי יש צורך להחזיק דברים סתם כדי שיהיו שלי, זה רק מחזיק לזמן ממש קצר .

ואז חשבתי על חוש הריח של האנשים ועל זה של גברים, ושסביר שנגרם לו עיוות בלתי הפיך או שלפחות כהה מאוד משום שהוצף באופן ממושך בריחות חזקים ומרובים של בשמים ואולי ריחות מעודנים וטבעיים יותר כבר לא מובחנים ושזה חבל כי חוש ריח פעיל זה יופי של דבר. כמעשנת אני יודעת כמה החיים חיים יותר כשחוש הריח פנוי.

אני מדליקה סגריה, "אני לא מעשן" הבחור מציין. אבל זה לא מפריע לו כשמעשנים לידו.

אני מפריעה לעצמי כשאני מעשנת לידי. לסיגריות יש ריח גרוע ,אני חושבת שאין מצב שזה לא מפריע לו. ככה הוא עושה נחמד. וזה די יפה מצידו, אם רוצים .

"מה את מעשנת? " חשבתי לרגע שהוא בודק אם אני מעשנת סגריה או שאולי משהו אחר, נאמר מקטרת שלום , בשלב הזה כבר הייתי אמורה להבין.

קאמל.

"קאמל??" הוא מופתע. זה לא רגיל לבחורה.

למה , מה הן מעשנות? אני שואלת בחשש שמה גברת אופנה תלכוד אותי גם הפעם.

"ווינסטון לייט. "

זה נכון,  אני אומרת.

הן מעשנות ווינסטון לייט.

ווהאוויר מגברת אופנה התרוקן בבת אחת ,עם סאוונד של נפיחה היא נמוגה חזרה לממלכת הצללים דרך החלון ממנו הופיעה .

טוב שלא שאל איפה אני קונה את הסיגריות שלי. כי אז הייתי נדרשת לסוגיה צרכנית נוספת. וזו פריצות מוחלטת.(אני קונה בכול מקום . בתחנות דלק, בקיוסק, במכולת , בסופר,בפיצוציה, בצרכניה ובכלבו.) 
ויש עוד עניין אחד –
לא קונה ממכונות .
זה מסתמן כעיקרון, לא קונה ממכונות. כלום , אפילו לא סיגריות .

אני לא מצליחה להעריך אם לשיטתו זה מעלה את מעמדי הצרכני או פוגם בו. אז אני שותקת ומוזגת לי לשתות.

"מה את שותה? " הוא שואל,

שותה וויסקי. ווויסקי זה יקר, אני שוקלת להוסיף תרגום ,להציל את כבודי .
אם כי הוויסקי ניגש לי לכוס כי הערק נגמר ועקרונותיי בנושא יונקים השראה ממרי אנטואנט אם אין לחם איכלו עוגות .

אבל המלחמה הזו אבודה מבחינתי, היא אבדה כבר בקרב על דפי הצביעה של הקציצות הנסכותיות בגן .

"כן", הוא אומר באותו קוצר רוח, "אבל איזה ?"



אני חושבת שהוא באמת אוהב אותי .

הערות והבהרות :
דוקה – חרוסת תימנית

* 2 (אכילה של עניים )

*3 . מוסד הנישואין כמובן.

*4 – להיות הבעלים של , להחזיק ברכוש .

* 5- ” (ולאחר קצת צחיקה וקצת שתיקה , הוסיפה - Seriously, who's in?)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה