ששון ושימחה . שכול ויגון.

אולי הייתי בתיכון כשכתתי את זה אולי בצבא , זה היה מזמן. ואני לא מצליחה לנחש מה גרם לי לכתוב בלשון זכר . 

 ששון היה איש מיוחד,זאת אומרת אני חושב שהוא כבר היה , אני לא יודע מה אתו עכשיו. במכולת אמרו  שששון הוא איש מיוחד אני חושב שזה בגלל שהם לא אהבו אותו. ששון ואשתו גרו בסוף המושב, זאת אומרת סוף המושב מהצד שלי  תלוי מאיפה מתחילים . גם על אשתו, שמחה , אמרו שהיא מאוד מיוחדת , אימא שלי פעם אמרה שיש לה יכולת ורבלית מצוינת , היא התכוונה שהיא רכלנית .

שמחה הייתה האחראית על הדואר במושב שלנו וזה תפקיד עם המון אחריות . כל יום בשעה אחת ורבע שמחה הייתה מגיעה עם  סל פלסטיק ירוק אל המכולת . וזה בגלל שבאחת וחצי בדיוק מגיע האוטו של הצבי , טוב ,אולי לא בדיוק אבל קאו לזמן הזה ביום אחת וחצי בכל מקרה .

 היא אספה מהמכולת את הדואר שהשאירו לה והלכה להמתין לאוטו עם הצבי. בינתיים הגיעו הילדים מהגנים ומהסעות הבית ספר , הזקנים מהמרפאה  והמבוגרים שלא היה להם מקום יותר חשוב להיות בו . מי ששמע את הרעש של האוטו עם הצבי ראשון היה צועק לכולם " הצבי הגיע " ואנחנו ישר רצנו אל האוטו עם הצבי אבל רק לשמחה מותר היה לעלות  . אני לא יכול לספר לכם מה היה באוטו של הצבי כי הייתי נמוך ולא הצלחתי לראות .

אח" כ שמחה הייתה  הולכת  בחשיבות לכיוון ספסל העץ שליד המכולת  עם סל פלסטיק מלא בדואר טרי.  כולם הקיפו אותה והיה די צפוף. היא לקחה נשימה ארוכה והתיישבה וסרקה במבט את הנוכחים תוך כדי שהוציאה את חבילת המכתבים הראשונה מהסל שלה, הניחה אותה על הברכיים והסירה את הגומייה מעליה  . באותו הרגע כמקהלה מתואמת היטב שצליל הגומייה הוא סימן מוסכם מראש פרצו כולם בבת אחת בבקשות : שמחה יש לי משהו ? שמחה תראי מה הגיע לי , שמחה,זה דחוף!,שמחה, אני צריכה לקבל משהו מהצבא של הבן . שמחה יש לי משהו  ? .בגלל שהייתי נמוך יכולתי לראות את טיפות הזעה  מתגלגלות לה מהלחי אל מתחת לחולצה ולפעמים היה נראה לי שהיא עומדת להתעלף  . אבל כנראה שרק אני ראיתי כי כולם המשיכו להצטופף סביבה והיו אפילו שניסו לקחת מהסל הירוק את החבילה השנייה של המכתבים ולבדוק אותה בעצמם .יונה ששלחה לחברת עסיס צנצנת ריבה עם חרק שהיא טוענת שמצאה בפנים ומאז חיכתה לקבל איזו ריבה כפיצוי, הגיעה כל יום לדרוש את הריבה שלה וחזרה כל יום בידיים ריקות יותר מהיום שקדם לו. 

אבל שמחה לא נתנה להמולה להסיט אותה מהעניין , עניין מיון הדואר. והיא המשיכה לדפדף במכתבים במהירות לפי הסדר , היא אפילו לא הרימה את הראש כדי לראות מי סביבה , היא רק דפדפה במכתבים וקראה בשמות הממוענים .. מי שקראו בשמו זינק לעברה לקחת את המכתב שלו ראשון כאילו יש למישהו אחר מה לעשות עם המכתב שלו. כולנו נדחפנו .הילדים שקיבלו דואר שמחו כאילו זכו בהגרלה והמבוגרים שנדחפו לא פחות  אמרו "רק חשבונות, מה כבר ישלחו , רק חשבונות שולחים היום".והסתובבו ללכת אבל עם העולם מונח על כתפיהם.

. מי שהיו לו קשרים מיוחדים לשמחה קיבל את הדואר קודם, לאימא שלי  היו קשרים מיוחדים לשמחה וזה בגלל שאימא אמרה לה פעם שיש לה יכולת ורבלית מצוינת. שמחה  בתמורה הייתה  נותנת לי את הדואר לפני שהגיע תורי , אבל היא הייתה עושה את זה בשקט עם הפרצוף הכועס שלה ובלי להסתכל עלי כדי שלא יחשבו שהיא נחמדה .

במושב התחלו לדבר על שימחה הם אמרו שהיא פותחת את המכתבים ושצריך להזמין אותה לבירור בוועד .
את ששון בעלה כמעט לא ראו במושב , ראו אותו רק בטקסים של יום הזיכרון והשואה וגם רק לקראת הסוף,הוא היה מוזר , בתום הטקס הוא היה הולך ברגל לביתו בעוד שמחה הייתה נשארת לפטפט .

אני לא יודע  מה הוא עשה בזמן שבין הטקסים אבל מה שבטוח לא שעמם לו כי שמחה הייתה מספקת לו את כל המידע הדרוש לגבי החיים במושב והיה לה המון מידע שיש רק לאחראיות על הדואר – היא סיפרה לו מי קיבל מכתב מבית משפט , מי מס הכנסה , מי קיבל צו ומי מקבל מכתבים במעטפה מבושמת עם כתב נשי ולא מוכר.

אנחנו הילדים הסתקרנו לגביו אבל גם רעדנו מפחד אם ראינו אותו . אימא הייתה אומרת שאם אני לא אגמור לאכול ששון יבוא  - זה תמיד עבד  .

.יום אחד אמא שלחה אותי להביא מכתב רשום משמחה ואני שלא ביליתי מספיק בצד השני של המושב הלכתי בשמחה . דפקתי על הדלת אבל היא לא ענתה , אז דפקתי שוב  כי יש אצלה מכתב רשום ורשום זה הרבה יותר חשוב מכתוב , אבל היא לא ענתה אז דפקתי חזק יותר כי אולי היא לא שומעת  ודפקתי שוב ושוב ואז הנורא מכל קרה – ששון פתח לי את הדלת .

ששון פתח לי את הדלת בתחתונים  .קודם הוא חיפש אותי גבוהה וכשהוא לא מצא הוא חיפש נמוך. הוא הסתכל עלי .בזעזוע וככה עמדנו והסתכלנו הוא עלי ואני על השערות שבבטן שלו .

החלטתי לברוח , אבל הרגליים לא זזו .

חשבתי לבכות אבל זה לא הזמן , הוא שפשף את העניים ואמר בזעם – "לא לימדו אותך שבין שתיים לארבע לא מפריעים?" לא... עניתי  בשקט .

"ואם לא עונים לך בפעם הראשונה למה אתה ממשיך לדפוק"?

– עכשיו זה הזמן לבכות  .

 ששון הסתכל עלי עוד יותר מזועזע, לרגע אפילו ריחמתי עליו אבל אז הוא תפס לי ביד והכניס אותי ישר למטבח , חשבתי זהו אני גמור כולם יודעים שששון לא אוהב ילדים אז בכיתי עוד יותר. 

ששון הסתכל עלי ואמר די עם הבכי , מהפחד התייבשו לי הדמעות בבת אחת .

עכשיו "אני אכין לך לשתות" , הודיע ספק לי ספק לו , הוא הוציא בקבוק של ערק ומזג , "אל תדאג זה לא לך , בשבילך יש  פטל". התגנבה לי אנחת רווחה ואז הוא צחק . אז גם אני צחקתי  .

ששון סיפר לי  שפעם היה לו ילד  נמוך בדיוק כמוני אני חושב שהוא אמר "היה" בגלל שהוא בטח כבר גבהה . שאלתי אותו למה רואים אותו רק בטקסים של יום הזיכרון . אז ששון גילה לי את הסוד שלו – "אני אחראי צפירה".

 אחראי צפירה?  התפלאתי, כן, ששון הסביר שצפירה זו מכונה שצועקת ,  עכשיו אני שיודע דבר או שניים על נימוסים שאלתי למה היא צועקת.  ששון אמר שהמכונה צועקת בגלל כל הדברים העצובים .  ושזה לא סתם תפקיד להיות אחראי צפירה הצפירה חייבת להיות מושלמת, מדויקת, צריך תזמון , לדעת בדיוק מתי להפעיל  את הצפירה זה דורש המון רגש וחוש תזמון מיוחד.

אז מה אתה עושה בין צפירה לצפירה ? חקרתי, אההה, הוא התיישב והסביר ,  "בין צפירה לצפירה אני נכנס לאווירה . כל השנה אני מתכונן לאירוע הגדול לא סתם יש לי מוניטין , זה בגלל שאני דואג ללמוד ולהתעדכן בתחום ". מה בתחום המכונות שאלתי ?

" בתחום השכול והיגון . אני רואה סרטים בנושא וקורא ספרים בנושא ויוצא להשתלמויות בבתי עלמין  . אני יודע כל מה שצריך על שכול ויגון בגלל זה אני מקצוען."

 "אחרי הצפירה אני שואל את שמחה אך הייתי אך הייתי והיא מספרת לי בדיוק מה עשה כל אחד בצפירה שלי אך כל אחד עמד, כמה דמעות זלגו לכל אחד  בנפרד וכמה בסה"כ , אם קיבלתי מחמאות או ביקורות,הכל ."  

ששון סיפר לי דברים מאוד מעניינים. אפילו מאיפה מפעילים את הצפירה ואיך, אבל את זה אני לא יכול לספר לכם כי נשבעתי . אני כבר שכחתי מהכתוב ונעשה חושך אז אימא באה לקחת אותי באוטו אבל לא סיפרתי לה על היגון של ששון כי לא רציתי להרוס לה את הקסם של הצפירה .

 את ששון לא ראיתי יותר עד הטקס הבא. השמועות לגבי שמחה התרבו וגדלו,

יום לפני יום הזיכרון הזמינו את שמחה לברור במזכירות .
אני לא יודע מה אמרו לה שם אבל כשרציתי לבקש ממנה שתמסור לששון בהצלחה הערב, ראיתי שירדו  לה דמעות,אז לא בקשתי כי דמעות זה הרבה יותר דחוף.

באותו הערב היה טקס יום הזיכרון,הגדולים מהתיכון חילקו מדבקות של דם המכבי בחינם ואני קיבלתי שתיים .המבוגרות שרו את אחי הצעיר יהודה  ושרית ועוזי החיילים הצדיעו לעמוד .

ואז בא הזמן לקטע של ששון, כשפנחס המזכיר אמר ברמקול "הקהל מתבקש לעמוד" הלב שלי מיהר בגלל שהתרגשתי בשביל ששון. ואז זה התחיל, בדיוק בזמן, ממש כמו ששון אמר, המכונה צעקה .

היא צעקה כ" כ חזק שכאב לי באוזניים אח"כ היא רק יללה קצת ובכתה כאילו היא לא רוצה ללכת ,אבל ששון אמר לי שצריך לדעת מתי להפסיק , בדיוק בקטע הסיום מישהו צחק . כולם עשו כאילו הם לא שמים לב ואימא כחכחה בגרון, אבל אני חושב שהם כן שמו לב. אני מוכן להתערב שזה היה האיש שמקבל את המכתבים במעטפות המבושמות עם הכתב העגול .

המזכיר אמר ברמקול אפשר לשבת  . כולם הסתדרו בכיסאות פלסטיק חוץ משמחה, שמחה נשארה לעמוד ורק אחרי שכולם ישבו היא הביטה בכולם במבט של לפני שהיא מחלקת את הדואר, הזדקפה והלכה . בלי לפטפט אפילו קצת .

 ששון ושמחה נעלבו מאוד והם גם נורא כעסו כי מאותו היום הם פתחו בשביתה . שמחה הפסיקה לחלק דואר – אף אחד לא קיבל יותר מכתבים מבית משפט ואפילו לא מהצבא.  ויונה הייתה בטוחה שדווקא עכשיו קיבלה את  החבילה מעסיס ושששון ושימחה אוכלים לה את הריבה.

 וששון , ששון, היה קם כל יום מוקדם . בזמן שהיום החליף את הלילה , עוד לפני שהתרנגולות פתחו את העניים ובדיוק בחמש וחצי לפנות בוקר הפעיל את הצפירה .כי ששון אמר שצריך תזמון .

זה היה נורא , אחרי שבוע אמא אמרה שאנחנו נוסעים לדודים בקרית מוצקין עד שהשביתה תיגמר .

כשחזרנו , אמרו במושב ששון ושמחה לא גרים כאן יותר . אני לא יודע אם הם גרים עכשיו ואם הם גרים הם כבר ממש זקנים .  כבר אין מכלת יש צרכניה , כבר לא מחכים לצבי (הוא אמור להגיע ב12 אבל יצא שהוא מגיע בוחצי או שבאחת ואי אפשר לסמוך על זה )יונה כבר לא מחכה לריבה ואני עדיין נמוך 

מתהפכים - מהפכות בשדה הראייה \סיון הדס אדמוני.

 משל מערת אפלטון מדגים תמיד כיצד פועלת "תודעת הצללים " הקולקטיבית ,הפעם נשקיף מנקודת המבט של "מעצבי הצלליות " הקולקטביות . התקשורת "מספרת הסיפורם "  החדשה , מדורת השבט החדשה , מספרת המציאות תמונה אחר תמונה תובעת בעיקביות את מעמדה כהיתרחשות עצמה - זה לא קורה בעירק ,לא במיצריים ,לא בפתח דלתנו ובטח לא בתוך ביתנו אנו  - זה קורה סביב שולחן הפרשנים , בדסק החדשות ובבית האח הגדול  . זה קורה בעמוד הראשי הרגשני , הצעקני , הבכייני , המבחיל והמבהיל.שמרוב תמונה ובשל סערת הרגשות בה הוא תמיד  נתון שכח את הטקסט באיזה מקום מרתפי . ובחיפזונו הביא רק אסוציאציות של כותרת .
סוזן סווטאג - במערת אפלטון- עיון במאמר
  במאמרה במערת אפלטון סוזן סווטאג מתארת את האנושות עדיין היושבת במערת אפלטון , אותה מערה ממנה ניתן לצפות רק בצלליות של המציאות , אך טוענת כי בעיקבות הצילום "הרגלי הצפייה " שלנו במציאות השתנו ופיתחנו "אתיקה " של ראייה . מוסכמות נלמדות לגבי מה ראוי להתבוננן בו ובמה מותר לנו להתבונן . כמו כן  היא טוענת שבעזרת הצילום חש האדם באשליה כי הוא מכיל במוחו את העולם .
סוזן זווטאנג סוקרת את כוחו של הצילום במיוחס לו יחס דמוי ידע , ובהתייחסותנו אליו כאל הוכחה שאין לערער אליה , לא כתיאור של העולם( ככל צורה אחרת של אומנות ) אלא כחלק ממנו .התצלום עונה על הצורך האנושי בחוויה ומעדן צורך זה לאיסוף " צללים של חוויות " . המשפחה המורחבת מתקיימת באלבום המשפחתי יותר מאשר בקשרים בפועל . חווית התיירות גם היא אינה נחוות במלואה אלא הופכת לחויית איסוף חוייות בעוד המצלמה עומדת בין המטייל לעולם .
כל אלה ועוד מקנים לתצלום כוח כמעט מאגי או כפי שמנוסח במאמר: "המגיה המפוקפקת שנושאת עמה תמונה בתצלום " את הכוח הזה מצליחה סוזן זוטאנג לפרוט ולחשוף בטענה כי צילומים מהווים פרשנות של העולם ממש כציורים ואיורים . גם מאחורי התצלום עומד אדם המעצב במבטו את את התוצר הסופי . בעוד היא סוקרת את העמדות השונות בהם נמצא האדם מעצם אחיזתו במצלמה – אי התערבות , מציצנות , עליונות , חרדה , תוקפנות .בחירה , עיצוב, בעלות , ועוד
היא דנה בהשלכות החברתיות מוסריות ומדגישה כי אין בכוחו של תצלום של תופעה או אירוע לשנות עמדה חברתית טרם זו נקראה בשמה – כלומר התצלום יהווה חיזוק לתהליך של זיהוי התופעה .תמונות של מיני הסבל מזעזעות אותנו כל עוד הן מציגות דבר מה יחסית חדש והופכות לאמצעי לסיפוק ההתמכרות הפורנוגרפית שלנו בעבור הזמן .כפי שהתחושות מתעוררות נשחקת וקופאות לאחר צפיה חוזרת בתצלומים .
מבחינה חברתית התצלום הופך לתזונה מצפונית ובאותה העת למטשטש מצפוני .
אנו כחברה ממשיכים לצרוך דימויים של מציאות הפונים אל חושינו הקדומים ובכך חושבים לספק את הרצון לאשר את המציאות אך בבה בעת מאבדים איתה את הקשר .

סדאם חוסיין , עירק 2003, מתוך "הארץ "

 איך זה עובד?
התצלום העיתונאי בעזרתו בחרתי להדגים " הוא צילומו של סדאם חוסיין לאחר שנתפס ביידי הצבא האמריקאי ( עירק , דצמבר 2003)) – דמותו של סדאם חוסיין במהלך בדיקה אותה מבצע רופא צבאי .
עדות –"דבר מה ששמענו עליו אך אנו מפקפקים באמיתותו נראה מוכח בשעה שמראים נו את תצלומו" (מערת אפלטון ע"מ 8) בתקופה בה פורסמה התמונה הדבר שימש כעדות חד משמעית ללכידתו של סדאם חוסיין , המסר נשלח לציבור ונועד להסיר ספק מליבו לגבי המתרחש בעירק . משפחות אמריקאיות ששלחו את בניהם לעירק , הציבור העירקי המדוכא, תומכיו של סדאם חוסיין , מנהיגים אחרים למען ייראו במקרה ותהו על חשיבות היחסים שלהם עם ארצות הברית , כל אלה יודעים - כך יעשה לאיש שאמריקה חפצה בהדחתו . אם בעידן הזה של צילומים מהשטח ודיווחים שוטפים נוצר בילבול בשל עומס המידע , תאוריות קונספירציה  ושמועות : תמונה זו היא הוכחה חותכת לניצחונה של אר"ה ב . ובנוסף אנו למדים כי צבא אר"הב הוא יסודי וגם הוא אינו מסתפק במראית עין אלא מחפש הוכחות dna מה שהופך את הניצחון לעובדה כמעט מדעית .
אז תמונה יש וזה כל מה שצריך - השכל השבוי שלנו כבר יספר את הסיפור על כל פרטיו העסיסיים בעצמו .
"בהחליטם כיצד חייבת תמונה להיראות , בהעדיפם הצגה אחת על פני אחרת הצלמים תמיד כופים קני מידה משלהם על נושאיהם "(ע"מ 11 , במערת אפלטון ). מה ראוי שנראה ?– מעצבי תמונה זו בחרו בסיטואציה של בדיקה רפואית , סיטואציה פרטית לכול הדעות המתרחשת לרוב מאחורי דלתיים סגורות , אדם במהלך בדיקה רפואית נמצא במצב מוחלש ואינטימי ולכן לא נראה צילומי ם של דמויות מפתח אחרות במהלך הליך רפואי ורק נקבל דיווחים מילוליים על כך. אומנם נחסךמאיתנו להיחשף לסדאם עושה את צרכיו או כל פעולה מן הסוג הזה אך האם משום שחסו עלינו או שאז היה מוחמצים כמה אלמנטים המדגשים את יחסי הכוחות - עליונות - נחיתות , נכפה וכופה , בריא וחולה , צעיר וזקן , פליט וחייל בעל אמצעים וחסר כל . הבחירה בסיטואציה הזו שוללת מן האובייקט את זכותו לפרטיות מעשה שלא יעשה לאדם מן השורה ובודאי לא לשליט . ובכך מעצבים את מעמדו החדש של סדאם חוסיין כתת אדם .
מציצנות – כמה פעמים יצא לנו לדחוף את מבט אל תוך הפה של אדם אחר? ,( אם אנחנו לא רופאי שיניים ,)  לרוב מדובר בסיטואציות של הורה וילד או כנהוג אצל חולים נפש ואסירים לבדוק את חלל הפה , בכל מקרה איננו עושים זו לישויות אוטנומית בוגרות .פנים הפה הוא אזור שאינו חשוף לסביבה שלנו . במקרה הזה אנחנו נכנסים ממש אל תוך הפה של מי שהיה אדם בעל עוצמה גדולה רגע לפני הצילום , אנחנו יכולים לתהות על מצב השיניים , הרוק , הגוונים , הלשון , אנחנו בעצמנו נאלצים לערוך בדיקה סמי חודרנית .
והרי החברה המערבית רוצה להיות סטרילית . ונדמה שלנשיאי ארצות הברית או כוכבים כאלה ואחרים אין שום קשר לנוזלי הגוף ולתהלכים הפרימיטבים שלו ואם הם מזיעים הדבר עלול לגרום לתקרית דיפלומטית או לפחות לסערה תקשורתית , הם חסינים מפני הבקטריות של החיים ומיני היבטים לא אסטתים זה שמור לבעלי חיים דוגמת דיקטטורים עירקים . עניין של אבולוציה ...
כמו שאנחנו נהנים להציץ לחיות המזדווגות בנשיונל ג'אוגרפיק ולדגיגות המשריצות באקווריום , נפלה בידנו "הזכות " להציץ לדמות "כמעט" אנושית פעם בגלל היותה מטילת אימה ועוצמה וכעת משום היותה פחותה ועלובה מאיתנו .
נקודת המבט – "עצם הפסיביות הזו והנוכחות בכל של העדות הצילומית היא היא המסר של הצילום – היא תוקפנותו ." (מערת אפלטון ע"מ 11) התצלום מצולם מעבר לכתף של הרופא האמריקאי , ובכך מושגת הזדהות הצופה עם הצד האמריקאי – המערב הוא הסוביקט סדאם חוסין הוא האוביקט, מעצם היותו הצופה לסוביקט יש עליונות על האובייקט , העובדה שהתמונה התאפשרה מעידה על יחסי כוחות של עליונות , מנצח ומפסיד ועוד , עלינו כצופים נכפת נקודת המבט האמריקאית .
כפפות הגומי המופיעות בתמונה מדגישות זה מלוכלך , זה מגעיל ,זה חולני ואולי אף מדבק , לרגע נראה כמדובר במפגש עם בקטריה או נגיף מסוכן ודוחה במיוחד ולא של אדם ואדם .
תמונה זו היא דוגמא מובהקת לשימוש במצלמה כנשק "אם המצלמה היא סובלימציה של הרובה , לצלם משהו משמעו לבצע רצח סובלמטיבי- רצח רך , מותאם לתקופה עגמומית , נפחדת" (עמ 19 , במערת אפלטון )– מבחינת תקשורתית התמונה הזו היא הוצאה להורג של סדאם חוסיין . הצלם שאחז במצלמה הוא בבחינת התליין המבצע את גזר הדין הציבורי או  האמריקאי . כל תמונה שתופיע לאחר מכן היא בגדר תמונת המת . בזירת הקרב הזו אין צורך להשתמש באקדח או רובה כל הנשק הוא המצלמה והצלם הוא הצלף , התמונה הזו המציגה את סדאם במצב זה באה על רקע תמונות רבות אחרות שבנו תדמית הפוכה של מנהיג צבאי , שליט , רב עוצמה , צורת הלבוש האופינית היא מדים ובמקרים אחרים חליפות , עכשיו אנו רואים אדם הנראה כמו ההומלס השכונתי ואמריקה לא רוצחת הומלסים, זה לא הומני וגם לא אסתטי ,אבל היא כן נגעלת מהם ומשאירה ל"ברברים " את התענוג המפוקפק שבתלייה.
מבחינה הניצחון התודעתי כבר אין זה משנה אם יחיה או ימות הסדאם הזה ,דמותו המוכרת לנו מהבנייה קודמת כבר נשכחה .
"המצלמה אינה אונסת , או אפילו בועלת אף שהיא עשויה לדמיין זאת ,לפלוש , להסיג גבול לסלף לנצל וכן גם בקצה גבולה של המטאפורה –לרצוח – כל אלה פעילויות , שבניגוד למזמוזי המין אפשר לבצען ממרחק ומתוך מידה של ניכור ,"(עמ 18 במערת אפלטון)
ואכן ביו טיוב מופיע הסרט של הוצאתו להורג של סדאם ,אני בחרתי להאמין הפעם למה שכתוב בעתון . באתיקה המעוותת של הראייה יש  עדיין גבול למה שעין הציבור מוכנה לראות ותמונה כזו של מספיקה בהחלט בשביל לעשות את העבודה באופן סטרילי יותר ולסמן את הv התודעתי על מבצע ההשמדה של סכנת ה"תברואה" הציבורית הזו .
אז במקום קישור להוצאה להורג הינה אנימציה למשל המערה http://www.youtube.com/watch?v=d2afuTvUzBQ&playnext=1&list=PLBAB74F64E0E8D9BB
 התקשורת פועלת כאסופה מסועפת של קשרים והקשרים הנדלקים ונרדמים בתודעה המובנת הפרטית והקולקטיבית. ובכלל במקום להיקשר בקשריה של התיקשורת או לנסות להתיר אותה ,  על אף שזה מעניין ואף מעט משעשע ,  טוב יהיה להפנות מבט ישיר אל טבע הדברים -כחברה ויחדים.  בשלהיי הקרב על שדה הראייה שלנו המהפכה היסודית ביותר העומדת לרשותנו היא היפוך המבט מין החוץ אל הפנים או לפחות להטות אוזן קשבת ל"משוגעים ".

הרהורים זמניים - זן , שימבורסקה - סיפורים , שירה וריפוי

העולם הוא אגל טל .אבל .

מישהו אמר פעם ששירה היא כמה שיותר משמעות בכמה שפחות מילים.העולם הוא אגל אבל מדגים את הצמצום עמוס המשמעויות באופן מיוחד .
 בטקסט הקצר העולם הוא אגל אבל , נמצאת ההיתיחסות הזנית הקלאסית  לפרט הקטן - אגל הטל. והפרדוקס על פיו לא רק שאגל הטל מכיל את כל העולם הוא בעצמו העולם. אזי  שהעולם הוא בר חלוף , שברירי , השתקפות, אך בעיקר טיפה קטנה , חלק ממשהו גדול הרבה יותר , פרט אחד מתוך זרם שלם .
הטקסט הזה הוא  הנחה מקדימה ליחסיות  , שכן לאחר "האבל" ניתן לרשום כמעט הכל ,העולם הוא אגל טל אבל , אני רעב ל \ אני רוצה ש\  אני מרגיש ש \חושב ש \ רואה את \  וכו.
מורה לשיטת הטיפול nlp  בה אני עוסקת אמר שאחרי המילה אבל תמיד בא "הבולשיט", היא מקדימה לאין סוף תירוצים  , זו אחת הסיבות  שלפי הnlp רצוי לוותר על המילה או להחליפה במילים אחרות שמכילות את החלק השני של המשפט מבלי להצביע על הניגוד (לדוגמא , גם, יחד עם זאת וכו, )..
לו היה הטקסט נמשך יכול היה להמשך עד אין סוף ולמלא דפים על גבי דפים המתחילים בהסתייגות מן העולם וממשיכים בתיאור חיו של כל מה שאנושי וכל מה שחי וכל מה שנפרד , שכן לו הכותב היה חווה עצמו כ" העולם " באופן מוחלט  לא היה מקום לאבל וניתן היה לסיים את השיר בהעולם הוא אגל טל .

אבל ...


עץ תפוח \ ויסלבה שימבורסקה \ תרגום רפי וייכרט
(בקובץ בשבח החלומות  ע"מ 113)

עץ תפוח בגן עדן של מאי , מתחת לעץ תפוח נהדר ,
עטור שחוק כמו פרחים

מתחת לשאינו ידע טוב ורע ,
מתחת למגיב במשיכת ענף
מתחת לזה שאינו שייך לאיש , גם לאומר שלי הוא ,
מתחת לזה שרק תחושת הפרי מכבידה עליו,

מתחת לזה שאינו סקרן , מהי השנה , איזו היא הארץ ,
איזה כוכב לכת ולאן הוא מתגלגל

מתחת לזה שכל כך רחוק ממני, כל כך שונה
עד כי אינו משמח ואינו מחריד

מתחת לזה האדיש , יהיה אשר יהיה ,
המרעיד כל אלה בסבלנות ,

מתחת לבלתי נתפס , כמו נחלם ,
או שנחלם הכל מלבדו
ביתר בהירות ויהירות –

להישאר עוד קצת לא לחזור הביתה .
לחזור הביתה רוצים רק אסירים .

.מצבו הטיבעי והקדום ביותר טרם "הסתבכות" השכל - כמו בול העץ הדאויסטי .
הכותבת" שוללת" את הפונקציות של המוח הרגיל -
השיפוט - שאינו יודע טוב או רע ,"
הזמניות" - שאינו יודע מה השנה .
תאוות הידע - שאינו סקרן,
הזדהות ושייכות - שרחוק ממיני , שאינו שייך.
 שיום - שאין לא שם  - זה , יהיה אשר יהיה .
"לבלתי נתפס כמו נחלם או שנחלם הכול מלבדו" - זהו מצב תודעה לא רגיל
שלא ניתן להסבירו באופן שלם באמצעות ההיגיון.מצב   המשנה באופן יסודי את  תפיסת המציאות ומתעתע, בין מה אמת ומה חלום .(  אדם החולם שהוא פרפר או פרפר החולם שהוא אדם) עד היפוך תפיסה מוחלט .
"ביתר בהירות ויהירות "-באופן פרדוקסלי שכן יהירות סימפטום של נפרדות ויש שיאמרו אם כל הבורות , נדמה שכאן כמו  מידה מסוימת של מהתכונה האנושית הזו  יהירות מתבקשת על מנת לבוא את גן העדן שמחוץ לשכל ועוד להישאר בו , או בלתי נמנעת בעבור המבט הרואה  בבהירות מבעד לאשליה ועדיין מתנהל בתוכה  . לעיתים על מנת לחדור אותה  מידת מה מן התכונה אותה אנו מבינים   " כיהירות " יש בה כדי לאפשר את הקפיצה התודעתית  הזו.ומנקודת מבט זו  ניתן להחליפה , אם רוצים  גם "באמונה" או לפחות למצוא דמיון משותף בין שתי אלו ,אותו  דחף והעזה להתעלות מעל הרגלי התפיסה .מיותר לומר שזהו מצב פרדוקסלי שכן ענווה היא אלמני בסיסי בתהליך וכן ביטוי לחוית השלמות .
בסיום השיר מחזירה אותנו שימבורסקה אל הכבלים של עולם האשליה . השיבה אל דפוסי החשיבה הקודמים  בהם מוגבל השכל או הרצון לעזוב את מצב תודעה המוחלט הוא רצונו של אסיר , אדם שנשלל ממנו החופש והוא מותנה או מאולף לשוב אל מאחורי הסורגים אין זהו רצונו האמיתי כי תוצאה של התניה מתמשכת,  שיכחה מוקפדת ומאורגנת .

קוואן או אימרה נוספת  -  "אדם מואר נופל לבאר עמוקה" – את הקוואן ניתן להבין במס דרכים
והנפילה המתמשכת יכולה להיות מהלך החיים של זה שיצא מגן העדן המוגן של עץ התפוח , יכולת העזיבה  של השכל, , הבאר  הוא הפתח והנפילה היא  הדרך חזרה אל חויית עץ התפוח של שימבורסקה  והנפילה היא גן העדן עצמו .

והינה נפילה משלי -
 עכבות \ סיון הדס אדמוני

בקצה כל צוק
נשארת אשת לוט אחת
שהפחד הקפיאה
האחרת נגמרת וממשיכה
מקום בטוח הוא זרועותיה הפתוחות של תהום הנפילה
אין צוקים
רק תהום
וצונחים מחובקים .
אשת לוט אחת טרם התגבשה
והיא תפילה
שתמשך לעד הנפילה .

לא פעם במהלך מפגש בחדר הטיפולים חווה המתהלך את חויית "הצניחה",. ההסכמה"לצנוח "מסמנת למטופלאת  איכויתו אומץ , ענווה ושיחרור ובכך  מאפשרת לו מעבר אל מקומות לא "מוכרים" ולרוב מסתיימת בחויית מהותאו עצמיות מרפאה .

האדם המואר נופל נפילה חופשית משום שאין לו עוד במה לאחוז , חומרים שבהם אחז בעבר אינם תקפים עוד , וכל שיש היא אותה נפילה אין סופית .
.

שמחה לאין קץ \ ויסלבה שמבורסקה תרגום רפי וייכרט ( קובץ בשבח החלומות ע"מ 73)

התחשק לו אושר ,
התחשקה לו אמת ,
התחשק לו נצח ,
תראו אותו !

בקושי הבחין בין חלום למציאות ,
בקושי גילה שהוא אכן הוא ,
בקושי גילף בידו ילודת הסנפיר ,
אבן צור וטיל ,
קל לטבוע בכפית אוקינוס ,
לא מצחיק דיו כדי להצחיק את הריק ,
בעינו רק יראה ,
באוזניו רק ישמח ,
דבריו שופעים משפטי תנאי עד בלי די ,
בעזרת השכל יגנה שכל ,
בקיצור כמעט כלום ,
אך בראשו חרות , ידיעת כל והויה
שמעבר לבשר הטיפשי ,
תראו אותו !

שהרי בכל זאת קיים ,
התרחש באמת
תחת אחד הכוכבים הקרתניים .
מלא חיות ותנועה על פי דרכו .
בתור ולד עלוב של בדולח – הוא מופתע למדי .
 בהתחשב בילדותו הקשה ואילוצי העדר
הוא יחודי באופן מרשים
תראו אותו !

רק שימשיך כך , שימשיך לרגע ,
ולו להרף עין של גלקסיה קטנה שיתברר סוף סוף
למה יהפך , עכשיו משישנו .
והוא – עקשן
עקשן מאוד יש להודות
עם הנזם באפו , בטוגה הזו , בסודר הזה ,
שמחה לאין קץ , יהיה אשר יהיה .
מסכן
אדם של ממש .

.השיר האהוב הזה של שימבורסקה מגלם מצב אנושי אומלל ומגוחך, בו מאמציו של האדם לעזוב את אנושיותו רק מדגישים את מגבלות האנוש שלו . המאמץ הסיזפי והנוקשה הזה מתואר גם כבלתי נמנע המעביר אותו אל ממשותו .
 גם כאן מציגה שימבורסקה את הפרדוקס שבניסיון לתפוס את המציאות המוחלטת בעזרת השכל ודרכי הפעולה שלו-  , התניה , שיפוט , גינוי , רעיונות של חרות .
. גם כאן מוצג הפרדוקס של הרגע הקט המכיל את הנצח-גלקסיה כהרף עין ,כפית אוקיינוס ,  חלום ואמת .
 למה ייהפך עכשיו משישנו – במה אם בכלל  תשנה "ההארה", ההיוודעות העצמית ?בהיבט של מהלך החיים האלה או מהיבט של מעבר לכך – מנקודת מבטה של הגלקסיה \ האוקינוס זה הרי לא משנה את מהלך הדברים במובנם  העמוק והעל זמני .
בשיר הזה אני מוצאת את החוליה החסרה המגשרת את המוחלט בעולם יחסי וזוהי החמלה של הכותבת בעבור אותו ייצוג  עלוב של המצב האנושי , אומנם מגוחך המאמץ שלו יהיר ואף מעורר רחמים , אך יפה וייחודי ואמיתי ועושה את תפקידו כאדם, שמחה לאין קיץ והוא , כשם האלוהים התנכי של משה,  יהיה אשר יהיה .
הכותבת מקבלת אותו בכל צורה שהיא , היא מודעת להיותו שימחה לאן קץ מתחת למלבושי הבשר הטיפשי וסממנים חיצוניים אחרים (טוגה , נזם סוודר ) וכן לסבלו ולאחר שגיחכה אותו ובזה למאמציו במבט מפוקח עד אכזרי ,היא מגלה חמלה ואף הערכה להתנהלותו במצב הנתון .
 תודעת הלב החומלת בהחלט יכולה להניח את הדעת והלא בהנחת הדעת הפעם עסקינן .סיפור ידוע  על מורה אליו היו מגיעים  בדרך קבע  עולי רגל כדי ללמוד ממנו אי היאחזות  ועל טבעו האשליתי והחולף של העולם והגוף .
יום אחד חלה הגורו של אותו המורה , גורו מימנו למד ואותו שירת במשך שנים ארוכת , ליבו של המורה נשבר. והוא החל ממרר בבכי ,
לאחר יומיים עלו התלמידים ומצאו את המורה שלהם בוכה ושבו על עקבותיהם , כעבור שבועיים , מצאו אותו באותו המצב וכך גם כעבור חודשיים , לבסוף החליטו התלמידים לעשות מעשה ולעמת את המורה שלהם עם דאגתם ,  הם פנו אליו ואמרו אנו מאוד מודאגים לך ולתורה שהעברת לנו, אתה הוא זה שלימדת אותנו כי הגוף הוא רק גוף ואילו הנשמה היא ניצחית ואינה מתה לעולם, אם אתה יודע את נצחיות הנשמה  איך אתה מרשה לעצמך להתאבל כל כך ,
 המורה חיזק את תלמידיו בעניין נצחיות הנשמה ואמר שאכן כלל אינו נפרד מן המורה שלו , אבל הגוף הזה ,הגוף  הזמני הזה שכל כך אהבתי , על הגוף אני  בוכה  . ומספרים שלאחר שאמר מילים אלה מצא הבנה השלמה של לימודיו .

סיפור דומה על זקנת כפר, החיה בכפר פשוט ועובדת כיתר הנשים ,בעברה היתה נזירה ולה הבנה וידע , אנשי הכפר הכירו בידע הרב שלה ופנו אליה כאשר ביקשו עצה או דבר חוכמה .
יום אחד מתה נכדתה ונהר דמעותיה של הזקנה החכמה לא פסק .
 כאשר שאלו אותה אנשי הכפר לפשר העניין אמרה-
 לו הייתם מבינים את המשמעות של אחת מדמעותיי הייתם מבינים את משמעות הלימוד כולו .